סיפור:
קפאון / ורדה אליעזר
"באמת שלום. כמה זמן עד ששומע? מה קרה לפעמון?"
"שלום גם לך. מצטער שנאלצת להמתין. ביטלתי את פעמון הדלת. לדעתי אנשים יכולים להקיש ולהמתין, לא חייבים להרעיש."
"ודאי, ודאי, זה ברור לא? מה שלומך?"
"יוצא מן הכלל."
"עד כדי כך? עדיין טוב לך פה?"
"וכי חשבת שיהיה אחרת? אני עדיין לא מבין איך יכולת לוותר על זה, בחיי שאת מוזרה."
"אבל אתה רואה, אני באה לבקר."
"כן. מה קרה הפעם?"
"למה צריך לקרות משהו?"
"תמיד קורים אצלך דברים."
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"נו?"
"נו מה?"
"נו מה קרה?"
"למה צבעת את הקיר הזה בשחור? השתגעת?"
"נו?"
"אהה, כדי להבליט את הריבוע הלבן הזה. מה זה בכלל?"
"נו?"
"נו, נו, שום דבר מיוחד."
"בכל זאת?"
"נעלם לי התיק."
"אלא מה. איך הפעם?"
"תראה, הייתי בתחנת האוטובוס ונפלו לי כל הספרים, אז ביקשתי מזה שעמד לידי שיחזיק את התיק עד שאני אסתדר, והוא באמת עזר לי. יפה מצידו, לא?"
"מאוד, אבל?"
"הוא נעלם, וגם התיק."
"עכשיו אני מבין איך זכיתי היום בכבוד הזה של לראות אותך כאן. את יודעת, אני באמת לא מבין אותך. את יודעת שהכסף זו לא הבעיה, אבל תגידי - כמה ביקשתי ממך, כמה אמרתי לך - זו לא חוכמה לבטוח ככה באנשים. איזה הגיון יש באמון הזה שלך?"
"התחלת? אתה בכלל מה אתה מבין? יושב בארמון זכוכית, נושם אוויר מסונן ורוצה להבין? צא מהפחד שלך, זה לא נורא להיפגע לפעמים, ככה זה כשחיים."
"אני, ארמון זכוכית? רגע, מה את עושה? זו לא מאפרה! תשאלי קודם, חכי אביא לך."
"תגיד אז מה הדלי הזה עושה באמצע החדר אם הוא לא מאפרה?"
"בחיי אף פעם לא תביני דבר כלשהו. זה אגרטל עתיק שהבאתי השנה מאיטליה."
"אהה, איטליה, שכחתי."
"כן, אז עכשיו תגידי אני זה שלא חי? תראי, אולי אני סלקטיבי ולא מתייחס לכל עובר אורח כאל מכר ותיק שלי, אבל להגיד שאני מתנזר מהעולם? בינתיים זה אני שחי חיים נורמליים ולא באיזו מאורה באיזה חור שאנשים שפויים לא יודעים בכלל שהוא קיים."
"באמת חיכיתי לשמוע את המילה הזאת. נורמלי. אבל אתה יודע מה? כבר לא אכפת לי. תחשוב מה שאתה רוצה. ובכלל מה אתה מתערב? למה אתה חושב שאם אני מספרת לך זה בשביל שתביע דעה? אתה לא יכול סתם להקשיב ולשתוק? אתה לא מבין שלפעמים צריך רק להקשיב ולא חייבים לדבר ולא כל משפט הוא נושא לשעת מחנך? לא אתה בטח לא מבין."
"תראי כבר החשיך בחוץ."
"תראה מה מעניין אותך עכשיו. כמו תמיד, בורח, אתה עם מבטך ותאי המוח המועטים שלך. אבל אולי באמת זה מה שאתה צריך להסתפק בו – בחושך הנשקף מבעד לזכוכית קרה."
"לאן את הולכת? מה את עושה? חכי רגע, מה קרה פתאום?"
"לא קרה דבר חוץ מזה שאני מצטערת שקפצתי לכאן ואני מתה לרדת מהמגדל הזה, מהשיש ומהזכוכית שחונקים פה מסביב. אתה יודע אפילו כיסוי הרצפה במעלית נראה כמו שיש. מה רצו? לעשות לכם מצבה ניידת? שחס וחלילה לא תרגישו תחושת חום משטיח אמיתי, אתה יודע מצמר או משהו כזה?"
"אם לא היתה לך האופציה לגור כאן הייתי חושב שאת מקנאה. את הרי יודעת כמה השקיעו פה. כמה דנו בכל דבר לפני שעשו אותו, והכל על מנת לקבל מבנה מושלם. גם בזה את מזלזלת?"
"מזלזלת? מה פתאום, רק בורחת. אני רוצה לראות ירוק וחום ולהרגיש שמש וגשם ורוח על הפנים ולא מזגן וחימום דרך מרצפות שיש וחלונות שלא נפתחים אף פעם כי פשוט אין להם לאן, כי הם תקועים אי שם באמצע השמיים ללא כיוון. סתם תקועים, קפואים כאלה."
"תזהרי בבקשה, עוד תעיפי את פסל האחווה עם כל תנועות הידיים שלך."
"פסל האחווה? ככה קוראים לקור הזה? אחווה בין מי למי? בין ספינקס אחד לרעהו?"
"את רוצה לשתות משהו?"
"מה יש?"
"מה שאת רוצה."
"אני יכולה לקחת לבד?"
"בטח, אבל תזהרי בבקשה כשאת לוקחת כוס מהמתקן."
"עזוב. מוותרת."
"מה אמרתי? רק ביקשתי שתיזהרי."
"כן, רק ביקשת. כמו תמיד רק ביקשת – שאגביל את עצמי."
"את יודעת, רציתי לשאול אותך, אם המעבר לכאן הפריע לך למה לא דיברת אף פעם? למה נתת לדברים להתרחש ולא ניסית לעצור אותם?"
"לא ניסיתי? הרי אז יצרת את המושג לא נורמלית, כשאמרתי לך שאני לא רוצה את ארמון הקרח הזה. שאני מוותרת על הסטטוס כולו אם זה מצריך לשהות בקבר מרומים משוייש וקר שכזה. מה אתה חושב שעזבתי סתם, או בגלל שהופיעו אנשים אחרים בחיי? הרי הם בכלל לא היו שם כשעזבתי. אני הייתי לעצמי עם ההנאה שאי אפשר היה להשיג בקור הזה לידך."
"תרגעי. בסדר, בסדר."
"אל תשתיק אותי. מה יש? מפחד שאגיע לאוקטבות שתנפצנה את זכוכיות החנק?"
"אבל למה לצעוק? תגידי כל מה שאת רוצה, אני שומע. אבל למה כולם צריכים להשתתף?"
"אהה, עדיין חשוב לך, מה יגידו אלו שמעבר לבועת הכפור שלך. אלו ששוהים בבועות הזהות לשלך ונשמרים ושומרים עצמם מפני טיפוסים מוזרים כמוני. אתה יודע מה? אני בכלל הולכת מפה. בשביל מה פניתי אליך בכלל? הייתי צריכה לזכור שאתה זה עדיין אתה."
"רגע. בבקשה. רגע. בואי אסיע אותך, כבר אין רכבות ואין אוטובוסים בשעות כאלה, איך תגיעי למה שאת קוראת בית?"
"בטרמפים. מי לא ירצה להסיע מוזרה כמוני?"
"מה? את מסכימה איתי?"
"לא, רק משתדלת לא לאכזב אותך, שתמשיך לחשוב שאתה צודק כי אחרת אתה יודע מה עלול לקרות? אתה עלול להודות שאני האחת והיחידה שהצליחה לפרוץ את החומות ולחדור ללב הקפוא ולגעת בו, ובזה אתה לא מוכן להודות. נכון?"
"ואם הייתי מודה לא היית הולכת יותר?"
"מה אמרת?"
"שמעת אותי."
"אני לא כל כך בטוחה ששמעתי נכון. מה קרה שלחשת פתאום?"
"לא חשוב."
"חשוב. מה אמרת?"
"אם הייתי מודה לא היית הולכת?"
"זה לא אם היית מודה, זה אם היית מודע, כי אז היית בורח יחד איתי. אבל באמת, זה הרי דיון שלא יגמר לעולם. עזוב את זה. אני הולכת. אל תטרח לקום מכורסת העור האיומה הזאת, אני כבר אגיף את הקור מאחוריי כשאצא. ואתה? אתה תמשיך להביט לשום מקום."
כל הזכויות שמורות לורדה אליעזר©
