צילום: אביבית חזק 
אירוע "שירתיאטרון" בסלון הספרותי/ חגית בת אליעזר 

בתחילת 2016 - הבעתי משאלה להפגיש בסלון הספרותי את שלושת האמנים המוכשרים, הממזגים שירה ותיאטרון,  באירוע שיקרא באופן הטבעי "שירתיאטרון". ביום המיועד 20.4 הם הופיעו, דבר לא עמד בדרכם , שלושתם: אוהד ובר, אריק אבר, עמית מאוטנר. והיו הרבה אנשים בקהל, שעזבו את מושבם הקבוע מאחורי מסך פייסבוק, נטשו את ההכנות לסדר פסח והלכו בעקבות האינטואיציה שהבטיחה להם חוויה אינטלקטואלית שמיעתית-ויזואלית.

הנה הם יושבים אחד ליד השני במעגל הידידותי של הסלון הספרותי – שלושתם בשדה הראיה, אך כשאני כותבת עליהם כאן, תמיד מישהו יהיה ראשון ומישהו – אחרון, ואין זה אומר כל דבר מהותי. זהו האילוץ של סדרתיות הכתיבה.

אוהד ובר -   בוגר הסטודיו למשחק "ניסן נתיב" בירושלים, הקים עם חבריו ללימודים קבוצת האימפרוביזציה ""4Play ומופיע אתה בתיאטרון הקאמרי וברחבי הארץ.

אוהד מחזיק בחיקו ערמת דפים עליהם מודפסים שירי ספרו המתהווה "לך תשכנע ציפור שאתה ציפור", העתיד לראות אור בעריכתו של ד"ר גלעד מאירי בהוצאת "מקום לשירה". ציוני הדרך בדרכו השירית של אוהד: בוגר כיתת השירה של "הליקון" בשנת 2011, גילם תפקיד ראשי בסיפור סינדרלה מודרני, המותאם למלצר: בקיץ 2012 התגלה ע"י בני ציפר- עורך הספרות של עיתון "הארץ" בסיומה של ארוחת בוקר במסעדה ירושלמית. בשנת 2013 זכה בפרס הליקון לשירה על שם רמי דיצני בקטגוריית "משורר מבטיח".

רשרוש הדפדוף – כנפנוף הכנפיים – אוהד פותח בשיר אוננות בוטה – מעמיד אותנו, הקהל בנסיון:

דובדבן

אני מאונן כדי לא להתגעגע.

ושלא יטיפו 

איך ראוי להתמודד עם העדרך.

פעם טיפסת עלי ושכבנו מתחת לפוך

וכל ירושלים כוסתה שלג.

האם את עדיין מאוננת עלי?

אינני מאונן בעמידה, מתוח כבשירת המנון,

אלא בשכיבה, רפוי כחתול על פגוש.

בלילות שפערנו במיטה גבול,

אוננתי בשוּשוּ, יד חופשית.

לרוב שכבנו כשבטני על גבך,

לא ידעתי לרדת לעומקו של סבלך.

המקום הכי מוזר שאוננתי:

שירותים כימיים בחברון,

בזמן שמירה, כשזורקים עלי אבנים.

היית קשוחה, אבל קרה שאמרת

"דובדבן", או שחשפת תמונה מהתיכון.

אני מוכן לוותר על כל אוננות עתידית,

כדי לראותך שוב מאושרת כמו בתיכון.

אני ממשיך לאונן

במצעים הלבנים שהשארת,

זה סוד.

אנחנו עומדים במבחן, בהחלט, לא נאלמים – מגיבים, מתפתחת שיחה.

בהמשך הערב אוהד קורא את השיר שיהיה הראשון בספר:

עם עצמו ואתכם

עַכְשָׁו לְבַדּוֹ – מְשׁוֹרֵר.

עִם הַקָּפֶה מַזְמִין "טַארְטְ טָאטֶן",

רַק כִּי נֶהֱנֶה מֵהַמִּצְלוֹל – מְשׁוֹרֵר.

תּוֹךְ שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים מִתְאַהֵב בַּמֶּלְצָרִית

בַּמּוֹכֶרֶת, בִּשְעַר-קוּקוּ שֶׁעוֹבֶרֶת.

בּוֹחֵר בַּדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה הַבַּיְתָּה כְּדֵי לְהַרְהֵר – מְשׁוֹרֵר.

קָרָא בַּשִׁיר שֶׁל דַּלְיָה רָבִּיקוֹבִיץ': "מִטְפַּחַת כְּחֻלָּה..."

וְלָכֵן הַצֶּבַע הָאָהוּב עָלָיו כָּחֹל .

מִתְחַמֵּק מִלִּקְבֹּעַ פְּגִישׁוֹת כִּי יִצְטָרֵךְ

לְהַגִּיעַ בַּזְמַן,

נִרְדָם כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר

קָרוֹב לַזְּרִיחָה – מְשׁוֹרֵר.

מְנַהֵל תֵּאַטְרוֹן הַבֻּבּוֹת,

חוֹקֶרֶת הַעֲטַלֵּפִים בִּמְכוֹן וַיְצְמָן –

מוֹצְאִים זְמַן לִהְיוֹת גַּם.

הוֹשִׁיטוּ יָד לַ – מְּשׁוֹרֵר – יֵשׁ בּוֹ צַד בַּיְשָׁנִי.

כּוֹתֵב שִׁיר, לֹא לוֹמֵד מוֹנוֹלוֹגִים בְּעַל-פֶּה:

בּוֹחֵר בְּאָמָּנוּת שֶׁל הָעַצְלָנִים.

לִפְעָמִים רוֹאֵה שֶׁהַמְּקָרֵר הוּא אָדָם,

שׁוֹבֵר אֶת הַלֵּב

ומַרְכִּיב – מְשׁוֹרֵר.

השיר הזה פורסם בעתון הארץ ברשימה של בני ציפר על הפגישה עם אוהד ובר לפני כארבע שנים, כשעוד היה לו לזמן למלצר:

http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1732228

עכשיו אוהד עסוק מאוד: גם משחק בהצגה "עורבים" של תיאטרון החאן הירושלמי, גם מנחה אירועי שירה וכמובן עובד על ספרו הראשון- בעשייה יסודית וממושכת, המבשיל במטבחו של "מקום לשירה".

 אריק אבר - אמן ספוקן-וורד, ממייסדי פואטרי סלאם בישראל ומנהלו האמנותי. מזה כמשנה אריק מעלה מופע סולו בשם ביטמילה והחל לעבוד עם מוסיקאים על אלבום ספוקן-וורד-על-רקע-מוזיקה הראשון שלו. אריק מספר שלאחרונה מקדיש מחשבה וכתיבה לזכרונות הילד שבו, שעלה בגיל 7 מסנקט פרטבורג. אריק מבצע את השיר "1990". אנחנו עוקבים אחרי שפת גופו העשירה, מתחברים לחוויותיו: ילד עולה בבית ספר ממלכתי-דתי, הוריו המתגעגעים למעמדם האבוד, אפילו שטים עם המטען מרוסיה לישראל ונדחסים אתו לדירת עולים קטנה. זהות רבת הפנים טובה לאמנות. זה לא שיר כתוב, אלא משוחק עם כל הכישרון והחיבור האישי-רגשי:

https://www.youtube.com/watch?v=VxN1iJge3U4

איך זוכרים טקסט? "בראש, בגוף וגם בעזרת חפצים" – אומר אריק ומדגים. הוא מטה אזנו אל הכיסא ומדמה לשמוע ממושבו שורה מהשיר ומהמשענת – שורה אחרת. אוהד ובר ראה את אריק בתחרויות פואטרי סלאם ואוהב את השיר "פרדה". גם אני נכחתי במוקדמות הגמר של שנת 2014 בתיאטרון "תמונע" ברחוב שונצינו בתל אביב, כשאריק ביצע את השיר ברגש מרטיט ובעוצמה תיאטרלית בפני מאות צופים מוקסמים וחמישה אנשלטים (אנשים עם השלטים) שופטים ועלה לגמר.

אנחנו זכינו לביצוע פרטי קרוב-קרוב ובלתי נשכח, שאחריו השתרר אלם עמוק של הערצה. אפשר לראות את אריק על במת פואטרי סלאם בסרטון:

https://www.youtube.com/watch?v=NTtDyhsWw9I

עמית מאוטנר - בוגר כיתת השירה של "הליקון" בשנת 2002, בעל תואר ראשון בספרות ובתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב, מורה לתיאטרון.

עמית בא עם ספרו "למה משורר", שיצא לאור בשנת 2014 בהוצאת

"ספרא" בעריכתו של ד"ר חיים נגיד. עמית מיטיב לקרוא בנימות קול משתנות, בקצב העלילה, שיוצאת מנקודה מסוימת, לוקחת את הקורא למסע תודעתי ומחזירה אותו מועשר בגילוי-מה, בתובנה חדשה, כדרך המונולוג הדרמטי:

שִׁיר לַפַּעַם, בַּיּוֹבֵל

הָנִיחוּ מִיְּרִיבֻיּוֹת הָאֲדָמָה

מִסִּכְסוּכֵי חוֹחִים

מִבִּלְבּוּלֵי יַבְּלִית

מְלוֹא הָאָרֶץ כָּבְדָּם. שִׁמְטוּ

פּוֹלִיטִיקוֹת עֵשֶׂב וְחִנְחוּנֵי עָלִים.

טְרָשִׁים וְקֹשִׁי בָּעוֹלָם גַּם כָּךְ וְשׁוּם

דָּבָר טוֹב אֵינוֹ צוֹמֵחַ

מֵהִצְטַדְּקוּת הַשָּׁרָשִׁים.

אַשְׁכְּנַזִּים וּמִזְרָחִים, רוֹטַצְיוֹת מְקַפְּחִים,

עֲרָבִים וִיהוּדִים, מַחְזוֹר זְ־רָעִים,

וּמִי הֵבִיא אֶת הַבְּכוֹרָה וּמִי דָּמוֹ נִשְׁפַּךְ

וּמִי הָיָה פֹּה קֹדֶם וּמִי אֶת הַשָּׂדֶה יִירַשׁ.

אָדָם רוֹצֶה כְּבָר לִהְיוֹת אָדָם.

עִזְבוּ אֶתְכֶם

שָׁתוּ אָכְלוּ לִי, הַרְפּוּ

מֵהַזְּכֻיּוֹת. שִׁמְטוּ אַף אֶת חוֹבוֹתֵיכֶם.

כָּאן מְדֻבָּר בִּכְמוֹ בַּר.

שֶׁתְּחוּחִים וַעֲזוּבִים נִהְיֶה, נוֹשְׁמִים

כְּרִגְבֵי הֶחָרִישׁ אֶל רִגְבֵי הֶחָרִישׁ.

שֶׁהַקַּרְקַע נָקִי תִּקְלֹט אֶת זֹךְ הַגֶּשֶׁם, מֵאֵלֶיהָ

תִּתְלַבְלֵב וְתַעֲלֶה סְפִיחִים שֶׁל סְתָם.

שֶׁנַּחְגֹּג יְבוּל שֶׁל תֹּם

כָּזֶה שֶׁעוֹד יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּין בְּנֵי אָדָם.

כִּי הָאָדָם רוֹצֶה כְּבָר לִהְיוֹת

אָ־דָּם.

עמית עושה עבודת קודש כמורה לתיאטרון בבתי ספר תיכון בגדרה ובמזכרת בתיה. נכחתי במופע של טריאלוגים שהעלו תלמידי כיתות י"א בתיכון בגדרה:

לימוד המשחק והעבודה על תפקיד הם דרך יצירתית-מעשית של בני הנוער לעצב את האישיות ולחזק את הביטחון העצמי בתקופה הקריטית של גיל ההתבגרות. התלמידים העריצו את עמית מאוטנר – מורם האהוב, שליווה והדריך אותם בדרכם אל ההופעה בפני הורים ומוזמנים אחרים.

העבודה עם התלמידים מוצאת את ביטויה האמנותי בשיר חברתי-מגדרי מתוך הספר:

*

אֵינִי זוֹכֵר מַה רְצִיתֶן

כְּשֶׁנִּגַּשְׁתֶּן וּבִקַּשְׁתֶּן:

"אֲנַחְנוּ רוֹצִים..."

בָּאתֶן עִם תּוֹכוֹ שֶׁל כַּד, אֲבָל נִטְרַדְתִּי

מִשְּׁפִּיץ הַחֶרֶס שֶׁנְּשָׂאתֶן דְּבַרְכֶן לְלֹא תַּחְתִּית וּמַעֲמָד:

רוֹצִים.

אַתֶּן רוֹצִים.

אַתֶּן מְאַפְשְׁרוֹת רוֹצִים.

זוֹנְחוֹת אֶת מִיהוּתְכֶן לִכְבוֹד חִשְׁקֵי הוֹוֶה רַבִּים

וְלִלְשׁוֹנְכֶן מְאַפְשְׁרוֹת לִרְכֹּב גַּלְשָׁן עַל הַגַּלִּים

שֶׁלִּשְׁ-אוֹנָם הַמְּלַוֶּה אֶל חוֹף נִדְמֶה אֲפִלּוּ שֶׁחִכִּיתֶן.

יָם זָכָר גָּדוֹל דִּבֵּר אֶתְכֶן, לִבּוֹ בּוֹעֵל. וְאַתֶּן

רוֹצִים.

כְּאִלּוּ אֵין מִשְׁאַלְתְּכֶן

מִצִּמְחִיּוֹת הָעַד הַשּׁוֹקְקוֹת שֶׁל הַפְּרָטִית. כְּאִלּוּ אֵין

נָשִׁים צָצוֹת מֵאֲחוֹרֵי עֵצִים בִּזְכוּת עַצְמָן רָצוֹת

עַצְמוֹנִיּוֹת חוֹצוֹת נִמְרָצוֹת קוֹפְצוֹת

פּוֹצוֹת מִתְפָּרְצוֹת חוֹרְצוֹת פּוֹצְעוֹת וּמוֹחֲצוֹת...

כְּאִלּוּ אֵין אַתֶּן קָצוֹת

בְּאֵין רוֹצוֹת

בְּאֵין אַווֹת רַבּוֹת, בְּאֵין לָכֶן גּוּף

אֶלָּא לָרֹב רַק דְּמוּת הַגּוּף, שִׁשִּׁים תִּשְׁעִים שִׁשִּׁים,

כַּטּוֹב אֵצֶל נָשִׁים, כִּי כָּךְ רוֹצִים הָהֵם עִם הַבֵּיצִים

שֶׁמִּלֵּדָה רוֹצְעִים אֶת לְשׁוֹנְכֶן וּבָהּ מְטֻבָּעִים

בִּנְדוד שְׂפַתְכֶן לַאֲרָצוֹת מְבֻקָּשׁוֹת.

עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֵר אֵלֵיכֶן. אִמְרוּ מַה רְצִיתֶן.

האירוע היה רב-גוני ועשיר להנאת הקהל, ונראה לי שהביא תועלת לשלושת האמנים והעמיק את החברות ביניהם ואם כך, הדבר משמח, כי הקשרים בין האמנים צריכים להתרבות, להצטופף ולהתהדק, כמו רשת ניירונים, למען תחושת רווחה אישית והשבחת אומנותם.