פרק מספר:

הגן שבפנים/בני שטיינברג

זה היה במחזור השני של הטירונות שהעבירה כמ"כית של בנים. היא כבר הרגישה בטוחה בתפקיד. החברות לצוות אהבו אותה, וגם המפקדים שמעליה. בקושי בת תשע-עשרה, ופתאום מאמינים בה וסומכים עליה, אפילו התחילו לדבר איתה על קורס קצינות. גם עם החיילים שלה, הטירונים, היא הרגישה טוב. הצליחה להשיג שיתוף פעולה, היתה מעוררת הערכה, רצינית כשצריך, מחייכת כשאפשר. יודעת גם לצעוק, אבל כמעט לא צריכה. הם היו כמעט בגיל שלה, אבל זה לא הפריע לה. לא שמה לב שהם בנים – חוץ ממנו.

הוא היה טירון רזה וחייכן, יזהר, והיחיד שראה אותה. ראה את הילדה הקטנה. היה מעיר הערות קטנות, מדבר במסדרים כדי שתתייחס אליו, ואחר כך מחייך חיוך שובב. היה מביט אחרת על גופה, ישר על החזה, מסתכל בעיניה. היה לו שיער שחור, חלק ומבריק ושפתיים אדומות, והיא מיהרה לסגור עוד כפתור בחולצה הצבאית, לא ידעה איך לגרום לו להפסיק. החליטה שלא תתייחס, אבל זה לא כל כך עזר. הוא היה עושה עבירות משמעת קלות שלא יכלה לעבור עליהן בלא התייחסות, וממשיך להסתכל. היא היתה קצת מוטרדת, לא דיברה על זה עם אף אחד. כשכל המפקדים היו יושבים בחצר של הפלוגה, מדברים על הטירונים, היתה נלחצת, מפחדת שיזכירו את יזהר, כאילו עשו כבר משהו אסור.

והוא ידע. ולקראת סוף הטירונות תעוזתו גברה, היה מתקרב אליה, מחמיא לה על השרשרת שענדה, שואל שאלות אישיות, מאיפה היא בארץ ואם יש לה חבר. היא ניסתה להתעלם, אבל לפעמים חייכה, בלי כוונה, חושפת גומות נבוכות. בלילה, בשעות מעטות של שקט, היתה חושבת עליו, מדמיינת את מבטו, משחזרת את תווי פניו. בהתחלה עוד ניסתה להילחם בזה, אחר כך נכנעה.

בערב האחרון לפני טקס הסיום, הצוות שבר דיסטנס. המפקדים הרשו לעצמם לצחוק עם החיילים, להגיד מילה או שתיים על עצמם, לסטות מן הכללים, אבל מיכל נותרה רצינית, סגורה פתאום ועצורה. גם בישיבה של הצוות ישבה שקטה, כמעט לא השתתפה בשיחה.

אחר כך אמרה שהיא לא מרגישה טוב, והלכה לכיוון המגורים של הסגל. בדרך אל החדר הוא פגש בה, בחורשה. אולי חיפש, אולי במקרה. פתח בשיחה, והיא עמדה מולו, מביטה. עוד מעט כבר לא מפקדת. הוא שאל מה היא תעשה אחרי שהטירונות תיגמר, ואיפה תהיה בחופש. היא ענתה תשובות קצרות, בחושך. רצתה לשאול גם אותו שאלות, אבל לא שאלה. פתאום הוא אמר שהיא יפה בעיניו, מאוד מושכת, והתחיל ללטף את שערה, ואת לחיָה. היא לא התנגדה. רגליה רעדו, בקושי החזיקו אותה, לרגע אחד העיניים נעצמות, ידה נוגעת במותנו. אחר כך נרתעה, אמרה שמחכים לה בחדר, ויצאה מן החורשה.

למחרת הטקס, ביום שישי בבוקר, כולם מתארגנים לנסיעה הביתה. כל הבסיס בתנועה, אנשים מתחבקים, מחליפים טלפונים. ליד האוטובוסים הוא ניגש אליה, עמד קרוב, לא מפריע לו שכל החברים שלו עומדים לידם, ושאל בפשטות: את רוצה לבוא לכאן גם שבוע הבא? יש לי רגילה, ובטח גם את לא כל כך עסוקה. הטירונות הבאה מתחילה רק עוד שלושה שבועות. אני יודע.

ביום ראשון הם נפגשו בבסיס, ליד החדרים של הסגל. החדרים הללו, שקודם היו מתחם אסור ומקודש לכל טירון, נראו פתאום כמו חדרי הארחה קטנים, ישנים. הבסיס היה כמעט ריק. אף אחת מהמ"כיות לא היתה, כולן בחופשה. גם יתר המפקדים. כמה חיילי מנהלה מסתובבים בין הצריפים, לא עסוקים במיוחד, גם קצין אחד שהכין את המחזור הבא. הוא הבחין בה, וגם בו. אמר שלום, ולא שאל דבר. אחר כך הם צחקו על זה, יזהר ומיכל, וניסו לדמיין את תגובתו של כל אחד מהחיילים כשיראה אותם ביחד, הולכים לחדר האוכל השומם. הוא שאל אם היא לא חוששת שיעשו לה בעיות, שיגידו שהיה ביניהם משהו בטירונות, אבל פתאום לא היה לה אכפת.

היו לו תנועות מהירות, בטוחות, ויכולת כזו לרגש אותה. כל הזמן. הוא דיבר על עצמו בפתיחות, סיפר על המשפחה, על האחים, והחיים שלו נשמעו לה פשוטים, נורמליים, שונים מהחיים שלה. שלושה ימים הם נגעו, וליטפו, והתנשקו, ושכבו בכל הבסיס – מאחורי האפסנאות ובצריף של המטווחים ובחדר הקטן ליד המועדון של הסגל ובחדר שלה. דיברו בלי סוף. היא סיפרה לו על דניאלה ועל שאר החברות מבית הספר, ועל המורה לספרות, שדווקא אהבה, ופתאום הרגישה שהיא כמו כולן, כמו בנות אחרות בכיתה שלה, שהיה להן חבר רציני כבר בכיתה י"א או לפחות בי"ב. פתאום הבינה על מה כולם מדברים, ובכלל לא היה לה אכפת שהוא גר רחוק, בצפון. כמה זמן כבר לוקח לנסוע מרחובות לקריות? רצתה להכיר איתו מקומות חדשים, לטייל בארץ, בחופשות. אולי גם בחו"ל, אחרי שישתחררו.

ביום הרביעי הוא אמר שהוא צריך להתייצב באיזו יחידה של מודיעין ויכול להיות שכבר ייתנו לו שיבוץ. הוא יתקשר אליה אחרי הצהריים, בארבע. היא תחכה במשרד של קצינת החינוך. היא חיכתה לו שם עד שש, אבל הוא לא התקשר.

בערב התקשרה אליו לטלפון שנתן לה, אבל לא היתה תשובה. בימים שלאחר מכן התקשרה עוד כמה פעמים עד שענתה אישה מבוגרת שלא דיברה עברית ולא הבינה מה מיכל רוצה.

אחרי שבוע הלכה לשלישות. היא חשבה שאולי טעתה, ולא רשמה נכון את המספר, וביקשה שייתנו לה את הטלפון שלו בבית כדי להודיע לו משהו בקשר לשיבוץ. סמל השלישות חייך לעצמו, הביט בה בעין עקומה. כנראה כבר שמע. בכל זאת נתן לה את המספר. היא לא טעתה, זה היה אותו מספר. היא חיכתה עד לסוף שבוע והתקשרה שוב. הפעם ענה מישהו אחר, אולי אחיו. הוא אמר שיזהר יהיה רק מחר, הוא יצא לטיול עם חבר ועוד שתי בנות מהבסיס. היא ניתקה.

אחר כך התחיל מחזור טירונים חדש – חיילים חדשים, שמות שצריך לזכור, ישיבות באמצע הלילה, משימות. כבר הודיעו לה שתצא לקורס קצינות בעוד חודשיים. היא חשבה שכבר שכחה. רק פעם אחת, בשבת, כשהיתה בבית, לבד, אבא שלה התקשר. הוא היה אז באחת מחופשות המחקר שלו בחו"ל וסיפר בטלפון על כל המקומות החדשים שראה, נלהב. בסוף הוא שאל אותה אם היא מסתדרת, ואיך זה להדריך בנים, ואיך הם היו, החיילים האלה שלה, ופתאום היא החלה לבכות, בכתה חזק, בלי לעצור, כמו שבר ענן, מחניקה את קולה – כמו שהיתה בוכה כשהיתה ילדה והיתה נסגרת בתוך החדר, לא מסכימה שאמא שלה תיגש ותנחם, לא נרגעת עד שאבא שלה היה מגיע הביתה, מחבק אותה חיבוק שקט, מניח את הראש שלה על הכתף, ואומר שהכול יהיה בסדר.

* בני שטינברג-סופר ועורך דין