תנו ליצור בארץ הזאת!/מיקי מינץ

בבואי לכתוב על ההצגה "הפרזיט" ניסיתי להיכנס לראשו של יוסף ברודסקי ולנסות להרגיש מה הוא היה חושב על ההצגה: האמת היא שהוא היה נהנה מחלקים גדולים ממנה וזאת מחמאה גדולה ליוצרת הצעירה ורה ברזק-שניידר.

פסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב מספק מדי שנה הפתעה אחת או שתיים: למשל "אני ישראלי" ו"חורשת אשוחי הפלסטיק" ב2013, דרך "צמחים מטפסים" של 2014 והשנה: ממה שראיתי, הפקה לא מגובשת, אבל עם פוטנציאל, בשם "אם-מה" על סוגיות האימהות ובגולת הכותרת, "הפרזיט", הצגה לזכר התרבות הרוסית הגדולה שנוצרה דווקא (ואולי בגלל) הזמנים הקשים.

"הפרזיט" היא קולאז' תיאטרלי בנוי מטקסטים של יוסף ברודסקי עצמו, של אלכסנדר סולז'ניצין, מיכאל פלייצקובסקי וקטורינה קלי אותם שזרה ברזק-שניידר והוסיפה משלה.

אמנם הנארטיב לא מהודק ולא מתגבש ליחידה דרמטית-סיפורית, אך השעה על הבמה עם השחקנים המחליפים דמויות היא עונג אמיתי.

הדבר הבולט ביותר הוא הפיזיות, העיצוב של עדי בודסלי ואורליאן פיק, הסעונד של יונתן גליסברג והתאורה של רונן בכר. השחקנים נעים בצורה מושלמת בין סיטואציות שהקצב נשמר בקפידה ולא משמעם.

מבחינה תוכנית הצליחו היוצרים (משום מה בתוכניה כתוב שהשחקנים הם בין היוצרים), להעביר את החוויה של רדיפה שלטונית של משורר, ואינדיוידואלים בכלל, בידי משטר שלא בוחל בהרעבת מיליונים, בהאדרת מלשינים קטנים ושפלים כגיבורים, באיסור כל חופש דיבור וכמובן, בשליחה לג'ולאגים סיבריים מעורר פלצות. הטקסטים השונים מעבירים מקרים שונים ומינורים של רדיפה שמשתלבים לכדי חוויה מסרסת של חיים תחת דיקטטורה סובייטית מסטאלין, דרך חרושצ'וב ועד ברזנייב וכן הלאה.

יוסף ברודסקי המשורר, נחשב כ"לא פרודוקטיבי" בעודו משורר צעיר, למשטר לא איכפת מיצירתו ומהפוטנציאל שלו, הם רוצים עובדים, משום מה הם שכחו שהתרבות הרוסית של המאה ה-19 הייתה כלי להאדרת השלטון. היום מתגאים ברוסיה בברודסקי אבל שוב, כנראה שההיסטוריה חוזרת.

קטעי השירה שלו עם הוידאו ארט היו חזקים ואולי היה מקום לשזור יותר מהם לאורך הטקסט כדי להבין את חשיבותו כמשורר. מזה ברודסקי היה נהנה בטוח....

לסיכום: הצגה נהדרת שמספקת חוויה אותנטית וקתרזיס איכותי גם לאלו שהם לא יוצאי ברית המועצות.