מאמר:
פסח  חג ההשראה/ דורית ג'אן

אניח לרגע את הסיבות בגינן אנו חוגגים את חג הפסח ומה הוא מסמל (גאולה, חרות, אביב והתחדשות), ואנסה להבין מה חלקו בתודעתי השירית. בבואי לספר כיצד החג השפיע עליי,  אני מוצאת שכתבתי בשנה האחרונה לא פחות משבעה שירים העוסקים בחג,  או מהדהדים אותו.

מה יש בו בחג הזה שהיווה השראה כה גדולה ועדיין לא מרפה. הרי איני חוגגת פסח כהלכתו (לפי כל דקדוקי המצוות)  לפחות לא בשני העשורים האחרונים. ובכל זאת זה חג חשוב עבורי. אני תוהה ומגיעה למסקנה שיש בנראטיב של החג  דברים הנוגעים לחיי:

1. סיפור אי כניסתו של משה לארץ המובטחת אשר שבה אותי כבר מימי נעוריי וחרה לי כל כך...חוסר ההגינות האלוהית הזאת כלפי משה. זה גרם לי להימשך ולאהוב את הסיפור שמאחורי החג, ובכך היה לי החג להשראה גדולה לחיי. הנה השיר שלי "נוף מולדתי":

נוף מולדתי

כָּל הַנּוֹף הַזֶּה

הַשָּׂרוּעַ לְמַרְגְלוֹתַי,

כָּל מְלוֹא הָאֶרֶץ הַזּוֹ

פּוֹרִיָּה.

כִּנְטוֹעַ עוֹלָל נֶאֱחָז

בְּדֹפֶן

רֶחֶם אִמּוֹ.

וַאֲנִי, צוֹפִיָּה מִנֶּגֶד.

2. איני יודעת מנהגי עדות אחרות,  אך מוצאם של הוריי שעלו מבבל הביא איתו עשרות מנהגים הקשורים בחג. פסח משויך למנהגים, הלכות וטקסים, ומן הסתם כל המטען הזה מטביע בנו חותם לכל חיינו, ואצלי זה בא לידי ביטוי בכתיבה.  למשל: מנהג שאני אוהבת הוא המנהג ליצור דרמה של יציאת מצרים לפני אמירת "מה נשתנה": רוב בני המשפחה יוצאים מן הבית עם חבילות על הגב, מזוודות וסלים גדולים (וגם "בוקצ'ות"), כדי לשחזר את יציאת מצרים.  הם נוקשים בדלת הבית: מי שנמצא בבית שואל בקול: מי אתם? והם עונים: אנחנו בני ישראל. הם שואלים: מאיפה באתם? ואלה שבחוץ עונים: ממצרים. ושוב שואלים: ולאן אתם רוצים להגיע: והם עונים: לירושלים. ואז הדלת נפתחת וכולם שרים בקול רם: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? כך יודעים כולם שהלילה הזה הוא לילה של בני חורין ולא לילה של עבדים.

פסח

לֹא אֶפְסַח

עַל יָמִים

לְלֹא שְׂחוֹק.

לֹא יָרַדְתִּי לַגַּן,

לֹא חָמַדְתִּי מְאוּם

עַל עֵינַיִם לֵאוֹת.

לֹא אֶפְסַח עַל לֵילוֹת

כְּנִיעוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף.

לֹא אֶפְסַח עַל שָׁעוֹת

שֶׁל נְהִי וּמַכְאוֹב.

מִכֻּלָּם לִי נַפְשִׁי

שָׁאֲבָה תַּעֲצוּמוֹת.

וְכֻלָּם

הָיוּ לִי:

בְּרִיאָתִי

יְצִירָתִי

רֵאשִׁיתִי

וְאַחֲרִיתִי.

3. פיוטי ההגדה.ההגדה של פסח משופעת בפיוטים אשר נחרטו בזכרוני עוד משחר ילדותי.חלקם  אף השתמרו בשפתם הערבית.   חלק נכבד מן ההגדה נקרא בבית הוריי בערבית . בצד כל קטע עברי יש תרגום בערבית יהודית באותיות עבריות וזה נקרא "שרח ערבי". את השיר שלי "בחצי הלילה" כתבתי בעקבות הפיוט " ויהי בחצי הלילה" שמופיע בהגדה של פסח. הנה השיר שלי:

בחצי הלילה

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

עֲמוּסָה בִּתְהִיּוֹת

בִּקַּשְׁתִּי מִמְּךָ

לָבוֹא לְמַשֵּׁשׁ

אֶת פְּצָעַי.

לְהַפְשִׁיל כְּסוּת עֶצְבוֹנִי

לִנְטֹעַ בִּי שִׂמְחָה.

בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת

אִם נִקְשְׁרָה

נַפְשְׁךָ בְּנַפְשִׁי.

בַּחֲצִי לֵיל הַשִּׁמּוּרִים

שֶׁל קִרְעֵי לֵב,

רִפֵּאתָ אֶת עֶצְבוֹנִי

בְּמוֹ יָדֶיךָ

הָעוֹטוֹת תִּקְוָה.

הפיוטים של פסח  היו למקור לא אכזב והשראה לחלק משיריי ועד היום אני אוהבת אותם . הפיוט "אמונים ערכו שבח" הוא מיוחד רק לעדה הבבלית, ואינו מופיע בשום נוסח הגדה של שום עדה. כשאני שומעת אותו, זה מרגש אותי. הנה הפתיחה של הפיוט:

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח   לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח 

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח   פֶּסַח הוּא לַה' 

 הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים   שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים 

עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים   אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי 

 וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח   פֶּסַח הוּא לַה'

כך אהוב עליי הקטע בהגדה של פסח "על אחת כמה וכמה", שגם הוא היה לי למקור של השראה.  בעקבות ההגדה כתבתי את השיר שלי "על אחת כמה וכמה":

 על אחת

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,

טוֹבָה אַתְּ לַמָּקוֹם.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,

טוֹבָה אַתְּ לִנְשִׁיקוֹת.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה,

זֶמֶר מִתְנַגֵּן שֶׁבְּתוֹכֵךְ.

מִזִּמְרַת הָאָרֶץ הַזֹּאת

זִמְרָתוֹ שֶׁלּוֹ.

הקטע המרגש ביותר בהגדה של פסח הוא "הא לחמא עניא", זה לחם העוני. יש בתוכו קריאה חברתית לתת מקום בסדר גם לעניים ולחלשים בחברה: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דיצריך ייתי ויפסח": כל מי שרעב שיבוא ויאכל,  כל מי שנצרך (נזקק) שיבוא לחגוג פסח. זה מרגש מאוד להזמין את העניים לסדר פסח. ויותר מרגש מזה הוא הנוסח העירקי, שאני זוכרת אותו בקולו של אבא:  "האדא כיבז אל מסכין, אלדי אכלו אבהתנה פי בלד מצר. כל ג'וען ייג'י ויאכיל, כל מעתאז ייג'י ויפסיח". המילים והמנגינה זכורים לי ומעוררים את הנפש ואת הלב.

מנהגי החג מחזירים אותי אל מורשת בית הוריי, אל נופי הפרת והחידקל , ואל הגעגוע לימים היפים של יהודי בבל ליד הנהרות:

שָׁם

עֲצֵי תָּמָר

 וְרֵיחַ הַחִדֶּקֶל....

צוֹפָה מֵחַלּוֹנִי

 אֶל מֶרְחֲבֵי הַזְּמָן כִּי רָחַק

 שָׁם בֵּית הוֹרַי

 שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

 לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם

 סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי.

הַצִּפֳּרִים

 בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת

 אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד

 שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי .

קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי וּכְבוֹדוֹ

 נִשָּׂאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר:

 הָאדָה כִיבִּיז אִיל מִיסְכִּין

(הָא לַחְמָא עָנְיָא ) .

זֶה לֹא מַמָּשׁ גַּעְגּוּעַ

 אֵלּוּ כְּמִיהוֹת נִסְתָּרוֹת חֲבוּיוֹת

 לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא

 קְרַבְתִּיו מֵעוֹלָם

 אַךְ כָּעֵת זֶה בָּא וְהוֹלֵךְ

 זֶה מֵנִיחַ

 רֹאשׁ עַל כָּתֵף

 וְשׁוֹכֵךְ.