פרק מרומן:
אהבותיה של הגברת רוטשילד / שרה אהרוני

פרנקפורט דֶמַיין,[1] יום ג', י"ג באייר התק"ל[2]

הכול התחיל בחלון ביתנו.

אוהבת אני חלונות. אחר הצהריים הצמידות שלי לחלון מרובת זמן היא.

אני משקיפה על המראות של יוּדֶנְגַאסֶה,[3] ואיני שבעה מהם. לא מהנשים הנושאות על כתפיהן אסל עם דליי מים, לא מה"קִינְדיר"[4] המתרוצצים בינות לעגלות המכירה, לא מהמוכרים והקונים ולא מהבחורים החוזרים מן הישיבה.

והנה, באחד הימים, בעודי משייטת על פני הדמויות המתנועעות מתחת לחלוני, רותקה עיני לדמותו. גוף תמיר, כובע היהודי המחודד על ראשו, תיק נתון בידו, והוא נחפז אל ביתו.

הזהו מאיר אָמְשֶׁל רוטשילד? הן מכירים כולנו זה את זה ברחובנו האחד והיחיד. והרי ראיתיו פעמים מספר, וכיצד זה קרה שלא נתתי דעתי עליו ועל קומתו שגבהה כאילו בן יום? ומדוע זה דולקות עינַי אחר נחפזותו, עד אשר נעלם בעיקול הפונה אל ביתו? ומה פירוש ההתנשמות הזאת שהתעוררה בי והצביטות הקלילות המדגדגות את מעלה בטני?

למחרת, בעומדי במקום התצפית הקבוע, ביקשו עינַי את הדמות החפוזה. הנחתי מרפקים משורוולים על אדן החלון, שלחתי מבט קְצר רוח אל התנועה הבלתי פוסקת ברחוב ההומה, ונערכתי לקליטת המראה החדש. רפרפתי בעיני על פני הכתפיים המייצבות עליהן את האסל עם דליי מים ועל פני ה"קינדיר" הקוראים זה אל זה "הפסקה," מְפַנים דרך לאמהות, עוקבים בחוסר סבלנות אחר צעדיהן האטיים והכבדים, ובחלוף ההפרעה מחדשים את משחקם בדיוק מהמקום שבו הופסק.

והנה, מאחורי עגלה עמוסת כלי בית משומשים המתנהלת לה בכבדות, התנועע לפתע הכובע המחודד שעקף את העגלון, את הדליים ואת ה"קינדיר". בעוד לבי מתרונן לקראת הכובע ולקראת הדמות המשודכת אליו, הם כבר נעלמו בעיקול המוביל לכיוון שער בּוֹקֶנְהַיימֶר,[5] שבסמוך לו מתגורר מאיר אמשל.

מכאן ואילך קיבלו המראות הקבועים של יוּדנגאסֶה שלי חשיבות משנית. כל מעייני נתונים ללכוד את המראה האחד והיחיד שלכבודו אני כאן.

נצרתי את הסוד בלבי. איש אינו שותף בסופה המתחוללת בתוכי.

שוב חלפו להם הימים רוויי הציפיות, ימים של חיפוש ותקווה, ובסיומם האַיִן השולח תקוות חדשות ליום המחר. עומדת אני בחלון ביתנו ומצפה.

אני מחוברת מאוד לחלון ביתנו. ה"פָאמִילִיע"[6] כולה הסתגלה לשיגעון הזה שלי, ואפילו אמא הכשרה והחסודה כבר פסקה מלהעיר לי על כך, והיא שולחת אל גבי חיוך סלחני כל אימת שאני רוכנת מטה וידַי חובקות את אדן החלון. איני צריכה להסב את ראשי אליה כדי לראות את החיוך הזה שלה. היא עוצרת מלכת, עומדת רגע קט, והחיוך מלווה אותה בעודה ממשיכה בדרכה, כשבידה מטלית הקבע הסופחת חלקיקי אבק עוד בטרם ירדו ונחו על הרהיט. כזאת היא אמי, מחייכת ומנקה. מנקה וסולחת.

אילוּלא היו לי מטלות אחרות בבית, הייתי מוכנה להסמיך את גופי אל אדן החלון כל היום ולתצפת אל הרחוב. כך אני מרגישה קשר עם העולם. חלון ביתנו פונה אל הרחוב, חולש על פיסות שוקקות, ומאפשר לי לעקוב אחר תנועת החיים בעולמנו.

עולם שהוא סמטה צרה, אפלה ומלוכלכת, ושמה: יוּדנגאסֶה. אין בה מקום לכרכרות, היא נטולת עצים ופרחים, אולם עוברים בה המוני בני אדם בכל ימי החול וממלאים אותה בחיים, וזה משהו שיש להעריך.

אני אוהבת את הרחוב שלנו, שבו מתגוררים אנשים בסמיכות ובדוחק בבתים קטנים המחוברים זה לזה כמו טבעות של שרשרת.

וביתנו הוא אחד מבתי הרחוב. בביתנו קבוע שלט ובו מתנוסס ציור של ינשוף, על כן אני מכנה עצמי ינשופית. נוהגת אני להתבונן בעיניו של הינשוף, שכמו בני האדם הן קבועות בחלקו הקדמי של הראש, ומתבוננת בצווארו הארוך הידוע כצוואר גמיש המאפשר לו לסובב את ראשו כמעט סיבוב שלם.

בעיני הינשופיות אני עוקבת אחר החיים התוססים ברחוב. כמעט בכל בית שני, בדיוטה הראשונה של הבית, מעל המרתף הבנוי מאבנים, יש מה להציע למכירה: מיני חפצים, דברי סדקית, הלבשה, הנעלה, בשר ועוף ודגים, לחם ו"שְׁטוּטִין",[7] חלה וחמין לשבת קודש. יש שוחט וסנדלר ותופר, ושפע קמעות של בעלי שם למרפא, למזל טוב ולהצלחה, במגוון צורות: לתלייה על הצוואר, לענידה על האגודל כטבעת, או לתלייה על קיר הבית.

בהגיע חפץ חדש לשכונה, אני יודעת מי קנה אותו ראשון ובאיזה מחיר, הואיל והקונה דבר-מה חדש, הליכתו היא הליכת עצלתיים של צב גאה. ואם לא די בכך, הוא אף מעכב אנשים בדרכם ומציג בפניהם בקורת רוח בלתי מוסתרת את רכישתו, ומפליג בפירוט תהליך הקנייה: כמה נדרש לשלם מלכתחילה, כיצד התנהל המשא ומתן, בכמה טאלרים הסתכמה תקיעת הכף, ועד כמה משתלמת הקנייה. רק אז הוא משחרר את איש שיחו, שכל תפקידו בשיחה הוא להנהן הנהונים קלים, וככל שמתמשכת השיחה ההנהונים הולכים ונעשים נמרצים יותר.

ואני, הצופה במתרחש, כל שנותר לי הוא לחייך בסלחנות ובאהבה אל האנשים האלה, שהם חלק בלתי נפרד מחיי.

הבוקר של רחובנו מתעורר לערבוביה של מסחר ולימודי תורה. בבוקר, המקיץ אותי אל עבודת היום, הכוללת עזרה לאמי במטלות הבית ולאבי במטלות המשרד, אני משתהה רק לרגעים אחדים בקרבת החלון הפתוח, ומבזיקה מבט אל צעדיהם של תלמידים בדרכם לחסו­ֹת באוהלה של תורה. דרדקים מהלכים אל "תלמוד תורה" או אל ה"חדר" בבית הכנסת, בלוויית אביהם או בצמידות לאח בוגר, האוחז בסידור התפילה או בספרי המקרא. נערים נוהרים בחבורות אל הישיבה הקטנה, ובחורים צועדים לעבר הישיבה הגבוהה. מלמדים ורבנים פוסעים בהדרת חשיבות אל אותם מחוזות, ותחת בית שחיים ספרי קודש, משנה ותלמוד. למלמד מקל-סמן שנועד להציג את האות והמילה. קטנים כגדולים קרבים ללשון הקודש ולבורא עולם הפורש כנפיו עלינו כאן ביודנגאסה ונותן עלינו את חסותו. אמהות מנערות סדינים מבעד לחלון וחובטות בכסתות, ואחיות בוגרות פוסעות הלוך ושוב כשהן אוחזות בידיהן תינוקות בוכים ומנסות להרגיעם.

אחר הצהריים, כיוון שסיימתי את מטלות היום, אני נהנית מרגעים ארוכים של תצפית. אל המולת הרחוב מצטרפות בשעות שלאחר הלימודים חבורות של "קינדיר", המתרוצצים בין האנשים ובין העגלות הגדושות במרכולות, פעמִים נופלים, פעמִים אף נפצעים, אולם קמים על רגליהם ומחדשים את ריצתם כמו לא אירע דבר. כאשר פורצת מריבה ביניהם, אני יודעת מי הִכה ראשון, ולא פעם הם נושאים ראשם אל חלוני ומצפים ממני לשפוט מי מהם האשם ומיהו הזכאי.

על כל המראות האלה אני משקיפה מן החלון. חבל שלביתנו חלון אחד ויחיד.

בהיותי ילדה קטנה סיפרה לי אמא, שלפני שנים רבות, עוד לפני שנולדתי ולפני שאמא וסבתא זצ"ל נולדו, היה הבית מוקף בחלונות. היו בו לפחות ארבעה חלונות. אפשר היה להשקיף מן הגטו על החיים של פרנקפורט ולראות את העולם נע לנגד העיניים. אולם האנשים המחליטים והקובעים בפרנקפורט החליטו כי כל מי שמתגורר ביוּדנגאסֶה מחויב לסגור בעץ ולאטום בטיח את כל החלונות הפונים לרחוב שלהם. אסור ליהודים להסתכל בהם, באנשים של פרנקפורט. מותר לפעור רק חלונות שמהם רואים את האנשים של יוּדנגאסֶה ואת תעלת הביוב הפתוחה לאורך הרחוב ומפיצה את ריחה העז. כך נולדו חדרים עיוורים, ללא חלונות.

אני זוכרת ששאלתי: "מַאמֶע, למה אסור להסתכל בהם?" ואמא גמגמה כמו בכל פעם שהיא נשאלת שאלה קשה, ולבסוף הסבירה לי שזה בגלל שהאנשים של פרנקפורט פוחדים מפני עין הרע. לא הבנתי. מה, הם כאלה פחדנים? ומה זה בכלל "עין הרע"? רציתי לשאול עוד, אולם אמא כבר עברה לדבר מהר על עניינים אחרים שלגמרי לא קשורים. היו לי עוד כמה שאלות, כמו למשל, למה הילדים שביוּדנגאסֶה אינם יכולים לשחק עם הילדים שמחוץ לרחוב, והאם זה נכון מה שמספרים, שלילדים שבחוץ יש מגרש משחקים? ולמה החברות שלי הן רק הבנות שבגטו? אלא שבמקום לשאול כיביתי את השאלות שבערו בי כי לא רציתי שאמא שוב תגמגם ושוב תעביר נושא ותדבר מהר, כמעט כמו במהירות שבה אני קוראת פרקי תהילים, מיומנות שרכשתי בזכות התחרות שנהגתי לערוך עם מאטי חברתי.

גם היום, כאשר אני מתקרבת בצעדי ענק לגיל שבע-עשרה, צצות להן מפעם לפעם שאלות דומות לאלה, אולם אני פוסחת עליהן ועוברת לנושא אחר. ממש כמו אמא.

מאז נצמדת אני אל החלון כל אימת שמתאפשר לי, בתום מטלות הבית.

בוקר אחד הייתי בדרכי אל ביתי לאחר ביקור שִגרתי אצל מאטי חברתי. בידי מסרגה, פקעת של חוטי צמר, ותחילתו המבטיחה של הצעיף שסרגתי בביתה.

לפתע נכשלה רגלי. נתקלתי באחד ממפגעי הדרך הפזורים לאורך רחובנו, וחוט הצמר נשמט מידי והתגלגל על הרצפה המעופשת. רכנתי לקחתו, והנה יד מושיטה לי את כדור הצמר ויד שנייה מסירה את הלכלוך שנטפל אליו. נשאתי את ראשי מעלה וראיתי שהידיים האדיבות מחוברות אל הבחור גבה הקומה, מושא הנוף הנשקף מחלוני. הוא רכן לעברי, ואת עינַי לכד זוג עיניים כחולות בוהקות. חשתי כי הִכה בי הברק. כה קרובות פניו. גופי קפא על מקומו בתנועת הרכינה, והבחור האדיב נאלץ אף הוא להמשיך ולהשתוחח מולי עם הפקעת שעדיין הושטה לעברי.

"הא לה," חייך ברק עיניו אלי.

תודה, חפצתי להשיב, אלא שהמילה התאיידה בדרכה החוצה, וכל שנותר לי לעשות הוא לכחכח, ליטול מידו הסבלנית את הצמר, להנהן באסירוּת תודה, ובה בעת להשיב את גופי למצב עמידתי.

"שלום גוטלה," המשיך הברק להכות, וידו כבר אוחזת בכובע שהוסר מן הראש.

"ש-לום," קרטעתי תשובה.

"נעים לראותה מהלכת ברחוב, ונעים גם לראותה משקיפה בחלון," הוסיף ודיבר אלי בגוף שלישי.

כל כך הרבה מילים הנעים קולו אלי, בעוד אני − כל חפצי הוא להימלט מכל ההוד החוסם את דרכי, לחמוק לי מהמצח הגבוה המזריח אלי קמטוטי חיבה, מהשיער השחור המעטר את יפי פניו, מעצמות הלחיים החזקות, מהעיניים היוקדות, מהשפתיים המחייכות והמקרינות טוב-לב מכניע, להגיע אל ביתי ולהשקיט את הסופה המתחוללת בתוכי.

הייתי כמשותקת לנוכח התגלית המתפרצת למולי. מאיר אמשל, יפה התואר, הממלא את שדה ראייתי ומרטיט את פנימיותי ברטט חדש ומפליא, מתוודה בפנַי כי הבחין בי בעומדי כל הימים בחלון. הוחמאתי ונכלמתי בערבוביה מבלבלת. היתכן כי הוסגר סודי ונתפסתי על ידו כעוקבת אחריו כל הימים? לא זכור לי כי אי פעם נפגשו מבטינו. אילו ננעץ בי הכחול הזוהר הזה הייתי זוכרת זאת לבטח.

עמדתי מולו עוד זמן מה, אמנם זקופת גו, אולם נטולת נשימה ונעדרת כוח דיבור. לאחר רגע ארוך חתמתי את אוזלת פי בקידה קלה, חבקתי אל חזי את כדור הצמר ונסתי על נפשי.

באותו היום, בשעת בין הערביים, השעה הקבועה שלי בחלון, סרקתי את שערותי והידקתי אותן היטב במסרקות, ועמדתי ותרתי אחר דמותו זקופת הקומה מבין ההולכים ושבים ברחובנו. הרטט החדש של פנימיותי שימש בן לוויה לעינַי המתרוצצות אנה ואנה.

והנה הוא הופיע.

הוא עצר, התבונן בחלוני וקד לעומתי קידות קטנות, כמו משיבות לי על קידה מטופשת שקדתי בטרם נסתי מפניו. ידו אחזה בכובעו, וברק עיניו ננעץ הישר בעיני. החיוך שהקרין אלי דבק בי והעלה חיוך תאום. עיני נמלטו מפני עיניו ונטפלו אל שער ראשו הגזוז בקפידה, בטרם השיב את כובעו לראשו.

דקות ארוכות עמד שם מול חלוני ולא שת לבו לתנועת האנשים הבלתי פוסקת, ושפתיו נעות ללא הרף ומדברות אלי בלי קול. בעודי נתונה לפענוחם של רזי מילותיו, הזנתי את עיני גם במראהו הנלבב. זקנו השחור היה מטופח, והוא נראה כמי שמתענג על עולמו של הקדוש ברוך הוא. חייכתי חיוך זעיר, מנסה לרסן את הלהט שהתחולל בי, ונופפתי קצרות באצבעותי לפרידה.

מכאן ואילך היה מאיר אמשל רוטשילד מתייצב מול חלוני כל אימת ששהה ברחובנו, וממלא את לבי ברינה.

לאחר כמה שבועות פנה להורי לבקש את ידי. הם סירבו, ואני עדיין מחכה.

                                                       *

ואין למי לספר. לא לחברותי הפטפטניות והקטנוניות, בוודאי לא לאבא העקשן שעומד כחומה בצורה ביני לבין הפולש, או למאמע שבעניין זה חוברת, לצערי, לאבא.

עד שנזכרתי בחברתי הטובה, היחידה, אשר לה אני יכולה לספר הכול.

הֵקַצְתי את המחברת משנתה הארוכה, חילצתי אותה ממקומה החבוי, הנחתי אותה על פיסת הרצפה הלכודה בין המיטות, והנה אני מחדשת איתה את הקשר.

שנה חלפה מאז כתבתי בה בפעם האחרונה. אני מרגישה כאילו בגדתי בחברה הכי טובה שלי.

אני שבה אליה כעת עם הקולמוס וקסת הדיו, מרחיקה מעט את הפמוט ופורקת על הדפים את ההתרחשויות הפוקדות אותי, פכפוכים ופרפורים מוזרים כאלה, שהשתיקה יפה להם.

*

שעות אחר הצהריים התנהלו היום כמו בימים האחרונים. הידקתי מסרקה בצד אחד של שערי והידקתי היטב בצדו השני, ומתוך הרגל שאימצתי, הצבתי זוג כפות רגליים יחפות על רצפת העץ הנקייה של ביתנו והנחתי על אדן החלון זוג מרפקים "משורוולים". אמא אוהבת לשמוע את המילים שאני ממציאה, ואומרת שההמצאות שלי הן תוספת מרעננת ליוּדֶנְדוֹיטש[8] שלנו. כרבים אחרים ברחובנו, גם בביתנו אנו נוהגים להיעזר במילים עבריות ולערבב אותן ביודנדויטש.

חבקתי את פנַי בשתי ידַי והעברתי את עינַי למצב תצפיתי. שעה זו של בין ערביים, כשהיום נמצא במצב של עילפון לקראת התפוגגותו, והלילה מרמז כי עוד מעט יתנפל עלינו בצבעו השחור, מזמינה אותי למשחק הניחושים במקום הקבוע שעל אדן החלון: יבוא או לא יבוא.

הנה השמש משתפלת וחומקת אל מעבר לחומה. אנשים מאיצים רגליהם אל בתיהם, נחפזים להשיג את החושך. ברחוב שלנו פיות האנשים אינם דוממים. הפיות מספרים על רבים מדיירי הרחוב, כי בהגיעם לביתם הם מברכים בלבם על כך שהצליחו להחזיק מעמד ביום שעבר ומודים לאל המיטיב על הלחם היקר שהעניק להם מטובו, ומבקשים להמשיך ולהתקיים אף ביום הבא. אולם לא כולם מתקשים להיחלץ ממעגל העוני. אחדים מהם בירך השם יתברך בהכנסה נאה, והם תורמים בנדיבות לקופת הצדקה. הבית שלנו נמצא בתווך – אין אנו נמנים עם מחוסרי הפרוטה, אולם רחוקים אנו מרחק רב ממעמדם של המופלגים בעשירות, אלו המכונים "עשירים כקורח". אני שומעת את אמא מודה לאל עליון על הפרנסה שאבא מביא לילדיה, ויודעת אני כי אל לה לדאוג ליום הבא, שהרי תיבת המטבעות של אבא לעולם אינה ריקה, ואפילו מופרש ממנה מעט לצדקה.

אמנם אין המקום נותן לכל אדם במידה שווה, אבל כולם – עשירים ועניים ואלה שביניהם – חיים זה עם זה באהבה ובשלום, וכל איש שמח בחלקו ובוטח בבורא עולם כי לא יעזבנו בעת צרה.

עוד מעט יינעלו שלושת שערי הגטו, ואז אין יוצא ואין בא. עוד מעט יתככבו השמים, ואמא תדליק את הנר ונאכל ארוחת ערב ונזדרז לסור למיטותינו לשנת הלילה בטרם יכבה הנר האחרון שנזדקק לו היום.

מניתי את מספר קורות העץ שנפלו מביתה של משפחת גולדנר והתגלגלו אל רצפת הרחוב. נראה לי שהבית שלהם הוא הבא בתור להתמוטט, רחמנא ליצלן. היום נשרו ממנו עוד שתי קורות. בכל פעם הן מתנתקות ונשמטות מכל מיני בתים זקנים, כמו שערות שנושרות מהראש, עד אשר מתקבצים כמה אבות, אוספים את הקורות שנפלו ומהדקים אותן למקומן, או מחליפים בקורות חדשות. לעתים אין מספיקים לתקן והבית כולו מתמוטט, ואז כולם מגיעים ואומרים: "אוי ויי, אוי ויי," ובונים הבית מחדש.

בשעה שהרחוב שלנו מתפנה מאנשים ומהמולת ילדים, נחשפת אשפה חדשה שמתחבקת לה עם האשפה הוותיקה, אשר כבר הפכה לדיירת קבע במקום. כלבים וחתולים נוברים בתוכה, במיוחד בזו המתגוללת סמוך לחנויות הקצבים ולבתי המאפה.

אולם כשמאיר אמשל רוטשילד מגיע, משתנה הנוף הנשקף מהחלון היחיד של ביתנו, ודמותו ממלאה את מקומם של המראות הרגילים. הרחוב נעשה עליז יותר, נעלמים ממנו הריחות והכיעור, והוא הופך לרחוב היפה בעולם. נכון שאיני מכירה רחובות מלבד היוּדנגאסֶה שלי, אולם מכירה אני את ההרגשה שלי, וזה מה שקובע.

רגע, עלי לדייק. הן מכירה אני גם את השוק היהודי ההומה מחוץ לגטו, ואף את הדרך הקצרה אל השוק יודעת אני. מפעם לפעם אני יוצאת משערי הגטו ומתלווה לאמי לקניות בשוק. עד שנשות פרנקפורט הנוצריות מסיימות לערוך את קניותיהן, עלינו, היהודיות, נאסר להתייצב בדוכני השוק. אמא מקפידה שלא לחרוג מן האיסור הזה, כשם שהיא מדקדקת במילוי כל הרשימה הארוכה של האיסורים והגזירות המוטלים עלינו, תושבי יוּדנגאסֶה, כמו למשל האיסור ללבוש בגדי משי או לענוד תכשיטים (חוץ משבת קודש, שבה יש היתר להתגנדר, ושמתי לבי שאמא − אשר הופעתה החיצונית הנאה חשובה בעיניה במידה שאינה פחותה מזו שבה היא מטפחת את ביתה ואת ילדיה − ששה להביא לידי מיצוי את ההיתר הזה, והעדיים המותרים לשבת מוּסָרים מעליה רק בצאת השבת, טרם עלותה על יצועה). הודות להקפדה שלה, מעולם לא נאלצנו לשלם קנס על הפרת צו כלשהו, וכך אנו חוסכים הרבה מאוד טַאלֵרִים.

זכיתי, אם כן, להכיר קצת את מה שקיים מחוץ ליוּדנגאסֶה. לפעמים מתעורר בי הרצון ללכת ולהציץ מקרוב בגנים הציבוריים של הפרנקפורטים, ואפילו לטייל בהם באופן ממשי ולהתנסות בתחושה הזאת של רגליים שמהלכות על מדרכות ושבילים נקיים ושל עיניים שמישירות מבט אל חמדת העצים והפרחים ומרבדי הדשא. פעם שיתפתי את אמא ברצון הזה שלי, אולם היא נתנה בי עיניים מבועתות וגמגמה, עד אשר חלצה משפט נחוש והחלטי, "הוציאי את המחשבה המטורפת הזאת מראשך ואל תעזי להעלותה עוד על דל שפתייך."

ואני, שפתותי דלות וחתומות, אולם המחשבה אינה פגה. אמא אינה מבינה שאין לבני אדם יכולת לשלוט על מחשבותיהם. אפילו הקיסרות הרומית הקדושה של העם הגרמני, השולטת בנו ביד רמה ומטילה עלינו את הגזירות המשפילות כאילו היינו גזע מקולל (ומכנה אותנו "שׁוּטְצְיוּדֶן"[9] ומטילה עלינו מס שנתי, כמו זה שאבי חייב לשלם עבור ההגנה כביכול על גופנו ורכושנו, ומכס הגוף עבור המעבר בשער העיר עם המטען), אפילו היא − אין ביכולתה לשלוט על מחשבותינו. לעומת זאת, יש לנו שליטה על הדיבור וביכולתנו להחליט אם לדבר או לשתוק. על כן אני איני שחה עוד בעניין ואיני משתפת את אמי או אדם אחר ברצונות הכמוסים והפרועים שלי.

אמא קראה לארוחה. קרני השמש דעכו, והערב החל במאחזו.

גם היום הוא לא הגיע. נתתי הצצה אחרונה אל הרחוב המתכונן ללילה. פניתי מהחלון העקר וניגשתי לשולחן. גם מחר אעמוד שם. בכל יום חדש מקננת בי תקווה חדשה.

כל חפצי היה לכתוב על מאיר אמשל רוטשילד, והנה תעו מחשבותי גם אל ימים ותיאורים אחרים.

לפני ארוחת הערב הדליקה אמא את הנר בנברשת. כאשר פרשה לשנת הלילה, התרוממתי חרש ממיטתי, נטלתי מגומחת הקיר שבחדרנו את הפמוט עם הנר הכבוי ולקחתי אש מנר הנברשת, בהיותו בשלבי הגסיסה האחרונים.

כעת אניח את הקולמוס על השידה ואדאג לסגור את הקסת החביבה עלי העשויה פורצלן ומעוטרת בכרובים פרושי כנפיים. את המחברת אטמין בזהירות מתחת למזרן, ואכבה את שרידי הנר שחלבם כיסה את הפמוט במעטה שקוף.

השכם והערב מזהירים אותנו, הילדים, מן האש. הבתים של יוּדנגאסֶה בנויים מעץ, והעץ הוא חומר דליק, וכבר היו כאן די והותר אסונות.

יום א', י"ז בסיוון, התק"ל[10]

החזרה שלי למחברת היתה אות וסימן. אין לי ספק בכך. ההתחלה המחודשת של הכתיבה היא המזל שלי, אחרת איך אפשר להסביר את התפנית שהתרחשה היום?

אני עדיין מתנשפת. איני מצליחה להירגע. לוקחת אתנחתה ושבה לכתוב.

אירועי הימים האחרונים זוחלים לתוך מוחי ואינם מרפים. אני מרגישה שמה שקרה לי היום הוא תחילתה של תקופה חדשה בתולדות חיי. זה נשמע מצחיק לכתוב מילים כאלה חשובות, "תולדות חיי". אפשר לחשוב שאני מריה תרזה. אני בסך הכול גוּטל (קרויה בפי כול גוּטָלֶה), בת וולף שלמה שְׁנַאפֶּר, חלפן כספים יהודי מיוּדנגאסֶה, סוכן חצר של נסיכות קטנה בשם זַאקְסֶן-מַיינִינְגֶן. אולם למי אכפת? המחברת הזאת היא רק שלי ומותר לי לכתוב בה ככל העולה במוחי.

כמה טוב שאבא נתן לי את המחברת.

בזיכרוני עולה אשר אירע לפני שנתיים, כשהייתי בת חמש-עשרה, בשעה שעזרתי לאבי, כהרגלי, לערוך סדר על שולחן עבודתו הפרוע ולמחות את האבק שהצטבר בו מהשבוע הקודם. אבי מצטיין בזריזות שבה הוא מצליח להשליט אי סדר בכל מקום בו מוּנָעות ידיו, ואני תפקידי להשיב שוב ושוב את הסדר על כנו. משימה זו של סידור שולחנו עברה אלי מזה עידן ועידנים מידיה המותשות של אמי בלה, שהכריזה כי הגיעה העת להסיר מעל עצמה אחריות מדלדלת כוחות זו מכלל המטלות שלה בבית ולמסור אותה לידי, בהכירה את נטייתי הכפייתית לסדר ולניקיון.

אַלְזוֹ,[11] מיינתי את הניירות שהיו מוטלים על רחבת השולחן כמו לאחר אירוע סוּפָתי קשה. והנה, לצדה של מחברת החשבונות הישנה והמרופטת, שבה הצטופפו שורות של מילים ומספרים בכתב ידו הבלתי קריא להחריד של אבי, נתגלתה במלוא תפארתה מחברת חשבונות חדשה ועבת כרס − כמו באר מים חיים לצד תעלת ביוב מצחינה. נטלתי אותה לידי, רפרפתי בדפיה הנקיים, שאפתי את ריחה וקירבתי אותה אל חיקי.

אבא, שבדיוק סיים למנות את תנובת מטבעותיו היומית והניחן בתיבת העץ הכבדה, שאל אותי לפתע, ועל פניו חיוך לבבי: "את רוצה את המחברת?" ואני הנהנתי והידקתי אותה אל חזי. בלילה לחשתי לה בשקט, כדי שלא אעיר את אחַי הקטנים הנמים את שנתם בחדרנו הדחוס במיטות ובנשימות רכות, "אני בוחרת בך כחברתי הטובה ביותר, ולך אספר הכול." הנחתי אותה בעדנה מתחת למזרן, ומפעם לפעם שלפתי אותה בשעת לילה מאוחרת, רכנתי אל רצפת החדר כפי שאני עושה כעת, ושטחתי על דפיה את קורות יומי. מכיוון שאני אחראית לסידור המיטות בחדר, אל לי לחשוש שמא ייחשף סודי.

לפני ארבעה שבועות החלטתי לחדש את הכתיבה במחברת, לאחר תקופה ארוכה יחסית שלא כתבתי בה. פתחתי אותה, ועוד בטרם טבלתי את הקולמוס בדיו התעורר בי דחף מציצני לרפרף במה שכתבתי לפני זמן רב. ממרחק של זמן אני יכולה להעיד על עצמי שהייתי נערה ילדותית. צחקקתי מכל דבר, ללא סיבה מיוחדת, כמנהגן של חברותי. כעת אני מרגישה בהחלט בוגרת. אין זה מפתה אותי להמשיך ולצחוק עם מאטי חברתי על הפירורים בזקן של אפרים הצולע אשר גר בבית המתפורר, או על הפאה של אדון שטרן המונחת בעוקם על ראשו, והאבקה מתפזרת על כתפיו. הוא ממשיך בהרגל זה על אף שאמא חרדה לשלומו הואיל והוא מפר את הצו האוסר על היהודים לפדר פאותיהם. בוודאי איני מוצאת מקום ללגלג עוד לנוכח הקרעים המבצבצים בינות לטלאים בחולצותיהם של ילדים בסביבתנו.

אני משתדלת לכתוב במחברת הזיכרונות שלי בשפה יפה ונקייה, כי שפת הכתיבה חשובה ומיוחדת יותר משפת הדיבור. למילה הכתובה יש להעניק יחס של כבוד. נכון שאין זו כתיבה של פסוקי התנ"ך הקדוש שלנו או של אגדות חכמינו − את אלה ואת אלה אני כל כך אוהבת ואת חלקם אני משננת וזוכרת − ואף על פי כן, לכל כתיבה באשר היא יש כבוד משלה. מכיוון שמצטנפת אני בתוך זיכרונותי מבלי לשתף איש בדבר קיומה של המחברת הסודית, הרי שאין מי שילגלג לי על השפה המליצית שאולי אתהדר בה בתוך דפי תולדות חיי. שוב כתבתי תולדות חיי, מה קורה לי? כנראה שהתשובה נעוצה ב"אַוּפְרעגוּנְג"[12] שלי, ויש לי סיבה מיוחדת מאוד להתרגש.

ועכשיו אתחיל מהתחלה. ראשון ראשון ואחרון אחרון.

עמדתי בחלון הפתוח, כמו בכל יום. עיני תרות בחשש, מבקשות לקלוט את דמותו של מאיר אמשל רוטשילד מגיחה מבין ערפילי בין הערביים. מאז סירובו השני של אבי להשתדכות, אין הוא נראה ברחוב. שמונה שבועות ארוכים חלפו מהיום שבו הופיע שוב בביתנו, עמד במלוא רום קומתו וביקש לדבר עם אבא, וצחקק בהתנצלות (כובשת!) על כך שהוא מגיע בתור המשדך והמשודך גם יחד, ובוודאי אמו ואביו מנוחתם עדן היו שמחים בבחירתו, והצהיר שהוא אוהב את גוּטָלֶה (אותי!) והבטיח שדבר לא יחסר לה (לי!) בביתו. אולם אבא העביר עיניו על מעילו הדהוי, היסס לרגע, ולמרבה הצער והדכדוך דחה אותו שוב, ומאיר אמשל רוטשילד יצא מן הבית לבלי שוב.

כמעט פניתי אל השכנים לברר אם ידוע להם דבר, אולי החליט לשוב וללמוד בישיבה, ואולי נקרא חזרה לעבודה בבנק של אופנהיימר בהנוביר[13] הרחוקה, ואם כך או כך מתי בכוונתו לשוב. אולם חששתי שמא התעניינותי תסגיר את רגשותי כלפיו, ועל כן נעלתי את דלתות פי על סוגר ובריח.

אקומה נא ואסובבה ברחוב, אבקשה את שאהבה נפשי.

באחד הימים נשאו אותי רגלי אל מורד הרחוב לכיוון השער הצפוני, שער בּוֹקֶנהַיימֶר, אחד משלושת השערים של הגטו. בסמוך לשער בּוֹקֶנהַיימֶר, בעורפו של הרחוב, ממוקם ביתו. נעלַי בוססו בדרך העיסתית, שבה מסתיים חלקה המחופה אבנים והיא הולכת ונעשית בוצית ודביקה ככל שמתקדמים לעבר ה"הִינְטֶרפְּפָאן"[14]. נעמדתי בציפייה דרוכה בסמוך לדירתו הטחובה עם החצר השורצת תילי אשפה. בחזית הבית האחורי מספר 188, בהתעלמות ממראה הרפש הרצפתי, התנוסס למעלה שלט חדש, עגול וצבעוני, עם אותיות זהב זוהרות:

מ"א רוטשילד – ספק מוּכָּר של חצר הוד רוממות הלָאנְדְגְרָאף[15] וילהלם מהָאנָאוּ-הֶסֶן

בשני צדי השלט היו מצוירים סמלי הנסיכויות הסן והאנאו.

גל חמים שטף את בטני. מאיר רוטשילד, משלנו, מוּכּר כספק החצר של נסיך הכתר וילהלם. כמו אבי, גם הוא ספק חצר, אלא שמאיר אמשל רוטשילד הנו בחור צעיר, בן עשרים וחמש שנים לכל היותר, והוא כבר סוכן חצר. והאנאו אמנם קטנה היא, אולם קָאסֶל היא בירה של הנסיכות הגדולה הסן.

אַלְזוֹ, מאיר אמשל לא חזר לישיבה.

קרבתי לאִטי אל המבואה בקומת הקרקע, שבה שכן ה"קוֹנְטוֹר"[16] האפלולי שלו ושל שני אחיו, משה וקלמן. לאורך הכתלים ועל המדפים התגבבו בערבוביה חפצים משומשים וכמה תיבות עץ. משה, אחיו הצעיר של מאיר, וקלמן, האח הנכה והצעיר מן השניים, היו רכונים אל מרכולתם ושירתו את הקונים. משה הבחין בי ועיקל גביניו בשאלה. כחכחתי בגרוני ואצבעי הוּשטה לעבר מטפחת רקומה שבצבצה מתוך תיבת העץ. הוא חלץ אותה במשיכה אחת ונתן בידי והפטיר: "שני פלורינים," ואני נטלתי בשמאלי את המטפחת עם הקרע הקטן שבצדה, ובימיני חילצתי מכיס שמלתי שני פלורינים,  טמנתי אותם בכף ידו המושטת ונחפזתי הביתה קטועת נשימה. עוד סיור עקר מאחורַי.

ואולי מצא "פַּארְטִייא"[17] מחוץ ליודנגאסה, אולי בהנוביר? שם בוודאי מעריכים את עשייתו. חשתי אבודה. כמה נלעג מצדי לצפות שיופיע כהרגלו מול חלוני ויביט לעברי, יסיר את כובעו ויקוד קידותיו כאילו לא אירע דבר. אני משערת שמאז התקין את השלט בחזית הבית האחורי עם סמל האצולה לבית האנאו-הסן, לא ישוב לבקש את ידי. אלוהים, מה אעשה אם לבו נתון כעת לאחרת ולבי שבוי בקסמו?

הדמעות עלו בעינַי ועִרפּלו את הדמות ההולכת וקרבה. בהיתי לעבר המניפה הנעה מצד אל צד, והתרפקתי על גלים טעונים ברחמים עצמיים. אני כל כך אומללה. מדוע זה מגיע לי, מהו חטאי שבעטיו אני נענשת? אני משתוקקת אליו. כל חפצי הוא לראותו ולעקוב אחר מילותיו האילמות. גם הוא חפץ בקרבתי, או ליתר דיוק, היה חפץ. המחשבה שהוא כבר אינו נכסף אלי הכאיבה וייסרה אותי.

העברתי את כריות האצבעות אל עיני ומחיתי מהן את הלחלוחית. הסתכלתי כלאחר יד לעבר המניפה, והנה התחוור לי לתדהמתי, כי אין זו כלל וכלל מניפה כי אם כובעו של מאיר רוטשילד הנע בידו מצד אל צד. עיני ננעצו בכובעו בהפתעה בלתי מוסתרת, וכעת משהבחין כי התנערתי מהרהורי הנה גם קד לעומתי, שפתיו נפסקו לחיוך, וזקנו השחור הקצרצר לקח חלק בתנועה. שמטתי מבטי במבוכה ומצאתי אחיזה בציפורנַי, שכעת שמתי לבי כי יש לנקותן משכבת התבלינים שקנתה בהן משכן זמני. תוֹכי מדלג דילוגי שמחה, אולם פנַי מאופקות עד להתפקע. בחלוף רגעים אחדים הרהבתי עוז להתנתק מציפורני ולשאת קמעא קמעא את ראשי אליו.

אלא שהרחוב היה ריק מאדם.

הוא נמוג. ממש חידה. האם היה כאן או שמא היה זה חזיון תעתועים, פרי דמיוני הקודח? אני מוכנה להישבע שאיני טועה. הטיתי את פלג גופי העליון אל אדן החלון בניסיון לדלוק אחר דמותו המתרחקת, אולם הוא לא נראה. חנקתי צעקה. איזו טיפשה אני, כיצד הנחתי להזדמנות לחמוק ממני? ימים על ימים אני ניצבת בדבקות לחלון וממתינה לזיו עיניו, לחיוכו הנלבב, וכאשר הוא מגיע סוף-סוף, אני מתחמקת מפניו ומרכינה את עיני לציפורנַי. מה פתאום נדבקתי לציפורניים הארורות שלי עד אשר איבדתי בגללן את אהוב נפשי?

התהלכתי בחדר הקטן הלוך ושוב, והמחשבה שהחמצתי את ההזדמנות האחרונה ייסרה אותי. עלי להתפלל.

באִבחת עין קלטתי את אחַי הקטנים עוקבים אחר פסיעותי בחדר. התברכתי בחמישה "געשְׁוִויסְטער":[18] שלוש אחיות – בלה בת החמש-עשרה הנמצאת כעת מן הסתם מחוץ לבית עם חברותיה, בְּרַיינֶלֶה בת האחת-עשרה, ווֶנְדֶלֶה הקטנה בת הארבע, ושני אחים – מאיר וולף שחגג בר מצווה באחרונה, ואמשל וולף בן השש. הסבתי פנַי מהם, והם שבו מיד לעיסוקיהם השגרתיים המצטיינים בהפקת רעש מגוון הכולל ריצת תופסת, התקוטטות בין בריינלה לוונדלה על שרידי מקלות עטויי בד − כל אחת מהן טוענת לבעלות בלעדית על ה"בובה" − רכיבה סוסית של אמשל וולף על גבו של מאיר וולף, תוך נפנוף ידיים וצהלת צחוק ומשובה. שקעתי באומללותי. הנחתי לרגלַי להוליכני סחור סחור מקיר לקיר בחדרנו הקטן.

כשהבחנתי בוונדלה, אחותי הקטנה, צועדת בזהירות בעקבות צעדַי, עלו באוזנַי קולות חדשים מן הבית, נבדלים מן הרעש הקבוע. בלמתי לאלתר את הליכתי הבלתי תכליתית. "שקט," הִסיתי את אחַי. הם חדלו להתפרע, השתתקו בצייתנות ועקבו בעניין אחר ההוראות. אפילו ונדלה הקטנה חיקתה את מעשיהם. הנחתי אצבע זקורה על שפתי, והם הנהנו בהסכמה. חרש קרבתי אל הדלת ופתחתי אותה כדי סדק. הטיתי אוזן מבלי להסיר את האצבע המזהירה המתהדקת אל השפתיים.

אני לא חולמת, הוא כאן. זה הוא. הוא לא התייאש ממני. הוא לא השתדך לאחרת. אבא, אל תסרב לו. בבקשה, אבא הטוב, בבקשה.

ונדלה חשה בדריכות המיוחדת שלי ונצמדה אלי וביקשה את ידי. נאחזתי ביד הזערורית המגששת אלי ועצמתי את עיני בתפילה. כשפקחתי אותן ראיתי שגם ונדלה עצמה את עיניה וגם מאיר ובריינלה עצמו את עיניהם. רק אמשל השובב הקטן פתח חריץ סקרן שסקר בחטף את הסביבה ונסגר חליפות.

"גוטלה!" שמעתי את אבי קורא לי.

ניתרתי על מקומי וחסמתי את פי, בולמת צווחה. אחַי פקחו בבת אחת את עיניהם, פערו פיות וגלגלו עיניים תמהות כלפי. אפילו הם הבינו שמשהו עומד להתרחש.

פניתי אליהם, הידקתי שוב אצבע זקורה אל השפתיים, החלקתי את שמלתי, העברתי יד על מסרקת שערי, סגרתי חרש את הדלת מאחורי, ובאגרופים קמוצים יצאתי על בהונותי אל החדר הסמוך.

אבא ואמא ישבו על כיסאותיהם. מולם ניצב מאיר רוטשילד − גבה קומה, כתפיו הצרות שחות כלפיהם, יד ימין אוחזת בכובעו ויד שמאל מונחת ברישול (שובה לב) על מותנו. הוא הפנה אלי את ראשו, עיניו פגשו את מבטי, ובפיו נרמז חיוך מאופק של ניצחון. לא יכולתי לעמוד כך מול תווי פניו המוצקים. הוא נתן בי מבט כחול ומשועשע והחליק בידו על זקנו, ואני קיוויתי להגיע כבר אל הקיר ולהישען עליו כדי לבלום את הרעד שאחז בברכי.