יש לי נוהג לקחת לידיי מדי פעם ספרים של כותבים לא מוכָרים, שספריהם ראו אור בהוצאות ספרים קטנות. לא פעם מצפות לי הפתעות נעימות של ביטוי ספרותי שיש בו שאר רוח, ואני מוצא עצמי כותב על החיבור שנולד. כך קרה לי בספרו הצנום של יעקב שבת, "גינת הכלים השבורים".

*

לא נהיר, כשנוטלים את הספר ליד, אם זה ספר ראשון של כותב צעיר או שמא ספר יחיד של מי שמסכם שנות חיים. אך זה היינו הך והמבחן הוא מבחן הספר. יותר מאשר מהו הסיפור שבו, המבחן האמתי הוא איך זה מובא לנו, ואם יש בו ריחות  ומשבים שאוחזים בקורא מעבר לדפים הראשונים. אבל זאת אמירה שלא באה להעיד לכאן או לכאן על הספר שבידי.

ובכן "גינת הכלים השבורים" בנוי פרקים קצרים, שהם מונולוגים סיפוריים של הדמויות השונות (בני המשפחה כולם על המוצאות אותם) והוא בנוי בעיקרו על רקע סמטאותיה ורחובותיה של שכונת הבוכרים בירושלים עוד בשנות השלושים של המאה העשרים, ובדילוגים בין עבר להווה במרווח של עשרים ואף שלושים שנה. כבר בעמוד הראשון של הספר חשתי צביטה בלב, כאשר ידע המחבר לעשות זאת מפיה של הדמות בארבע מילים שאומר האב לבנו. לפי כך אני רוצה להתחיל את הרשימה בציטוט של השורות הפותחות:

         "זה היה מאותם ימים של פיתה ואורז. עת שקיעה עמדה בירושלים של הסמטאות, לאורו של נר שמן יחיד ישבנו כולנו, במעגל, על מחצלת. לפנינו הונחו שתי פיתות דקות וצלחת אורז. ביד אמונה חילקה אמי את הפיתות לשמונה חלקים שווים, אספה בכפה והניחה בכל חלק מנה שווה של אורז וגלגלה בזהירות, שאף גרגר לא יפול, שמונה לאפות שוות. וכשסיימה לגלגל – חילקה. תחילה לזקנים, ואחר-כך לאבי, לאחי ואחיותי. כשנשארו השתיים האחרונות, שלה ושלי, היא הניחה אותם בצלחת, ודחפה אותה לעברי במבט מושפל.

         "נשתררה דממה בחדר, אחותי הקטנה, ילדת התפנוקים שלי, נצמדה אלי פתאום, והניחה את ראשה עלי.

         "אמי הביטה באבי, והוא בניע ראש סימן לה דבר מה, היא קמה והלכה לאחורי החדר, בשובה, היה בידה שק שרצועות נתפרו לאורכו וסביב פתחו. היא קרבה אלי והניחה אותו בחיקי, משתהה לרגע ונושמת עמוק לתוכה, כאילו רצתה לקלוט ולהחזיק בקרבה איזה ריח.

       "לא עמד בה כוח לומר דבר, וחזרה למקומה בדממה, מביטה במבט מתחנן אל אבי.

        "'מחר אתה הולך מכאן.'" (עמוד 7)

מילים צורבות כל כך שילד לא יכול לשכוח, וכמה קושי יש באמירה כזאת של אב שאינו יכול להאכיל את ילדיו. כמה צער של הלב יש לאיש שהוגה זאת מול פני בנו שרק התחיל לבגור. נער שעודו זקוק לחום ולעידוד ולתזונה טובה. הוא ומשפחתו, הוא ואחיו ואחיותיו הדחוסים בדירה קטנה עד מאוד, שאין בה מקום למיטות. "דירה" שהם חיים בה כתרומה שהועמדה לרשותם מתוך חמלה בשכונה חרדית בירושלים, באווירה ומסגרות חיים שאינן באמת מדרכם.

אז, עם שחר, יוצא הנער בחוסר-כל מבית הוריו. הוא מתחיל להעניק שירותי חינם בתחנת הרכבת בירושלים של אז תמורת מזון כלשהו, ועוד אלו פרוטות שמדי פעם הוענקו לו על עבודתו. בעקבות זאת הוא למַד על בשרו את הקושי להתקיים, מתחיל לסחור בבגדים משומשים או חדשים, ואחר כך יורד ליפו וסוחר על עגלה במצרכים שונים ומקיים את עצמו.

כמעט עשרים שנה מאוחר יותר הוא שב אל שכונת הבוכרים כגביר, לבוש בחליפה ומקל לתפארת ההליכה בידו. הוא מתקרב אל משפחת הנערה שאהב בנערותו, לפני שנאלץ להסתלק בבוקר האמור ההוא מחייה מבלי שתבין. מה שקורה אחר כך אינו בשליטתו אלא בהטייתו של הגורל שציפה לו.

"בן ארבע עשרה שנים עזבתי את הסמטאות, ובן שלושים ושלוש הייתי כשחזרתי אליהן. חזרתי אדם אמיד, וכיוון שהייתי אמיד, שיפצתי את בית הכנסת הקטן שבקצה השכונה.... לבוש חליפת שלושה חלקים מהודרת, אך לא מהודרת מדי, חבוש במגבעת ובידי מקל הליכה. כך הייתי עובר בסמטאות, לא נזקקתי למקל, אלא ביקשתי להוסיף שנים על שנותי." (עמוד 12)

מי שמזהָה אותו אינה אלא אחותה הצעירה של אותה אהובת עבר, והיא מתאהבת בו. בחזקת גביר הוא מוזמן לבית הוריה האמידים, וסופו של דבר שהוא מארס אותה שתהיה לו לאישה. זה כשלעצמו נשמע או נקרא כמו סיפורים דומים על צמיחה ועלייה מופלאה לגדולה מתוך סחי החיים, אך התחושה היא שמדובר בסיפור אמתי, אם כי אין הצהרה על כך. בהמשך זוכים בני המשפחה כולם לביטוי בדפי הספר, איש ואישה בתורם, במונולוגים שהם שוטחים ומספרים בם על פרקי חייהם.

ואילו במרכז הספר נפרשת עד מהרה עוד פרשה נוגעת אחרת, המתארת את אהבתו של שלמה, אחיו של יוסף, לנערה אנגלייה. הנערה הבהירה והיפה מגיעה מאלכסנדריה, שם אביה הבריגדיר הבריטי שוהה עם המשפחה, והיא נשלחת לירושלים  כדי ללמוד באוניברסיטה על הר הצופים, שיצאו לה מוניטין טובים. עם הזמן היא פוגשת בשלמה ומתאהבת בו, ולאחר שהוא מזמין אותה לחגוג עם המשפחה את ליל הסדר בערב פסח, היא מתאהבת גם ביהדותו. מאוחר יותר הוא מלווה אותה לדרכה אל המנזר שבו השתכנה, אך הם מבלים את הלילה בשדה ואהבת הגוף גוברת עליהם.

העלמה האנגלייה, המבוהלת בדיעבד, כמסתבר, חוזרת במפתיע אל משפחתה באלכסנדריה כשהיא כבר הרה. אך היא שבה לאחר תקופה, ללא ידיעתו, ובסתר המנזר היא יולדת את בנה אך מאבדת את חייה: היא נפטרת בגלל דימום בעת הלידה. אלא מאי, במכתב שנמצא בחפציה היא מספרת שהתגיירה באלכסנדריה ואף מוכיחה זאת במסמכים שהשאירה, לפי כך הבן שהיא מותירה אחריה הנו יהודי לכל דבר. הנזירות מן המנזר, מלוות ברַב ירושלמי מוכַּר, מגיעות אל בית המשפחה כאשר התינוק בידיהן. בעוד שלמה בן השמונה-עשרה המום וחסר אונים, נוטלת אחותו את התינוק בהיר העור והעיניים לידיה, אמו נותנת ברכתה, וכל המשפחה כאחד לוקחת אותו ומגדלת באהבה.

"אמי קמה ממקומה, נגעה בכתפי ברכות, 'קום', אמרה, 'לך עם החכם, קח מנין ואמור עליה קדיש'. היא עזרה לי לקום, ברכי כושלות. 'וכשתחזור לכאן, שב עליה שבעה. אשתך הייתה, במחיר חייה קידשה אותך לבעל.'" (עמוד 65)

עוד פרשיות בספר הצנום הזה, כמו המאורעות שהייתה מעורבת בהן האחות, שנעשתה אחות ומיילדת והגיעה עד למחנות ההשמדה עם נפילת גרמניה, כדי להועיל לשארית הפליטה. וכמו הנערה שאהבה בעבר את יוסף ואהבתה נותרה סתורה ומודחקת בלבה, עברה לחיות בטבריה בקרבת קברי צדיקים והתחרדה – כל אלה, וכל אח ואחות וסיפוריהם המרתקים. אך לא אדוּן כאן בכולם, שלא להאריך יתר על המידה.

בוודאי כבר הבנו: הספר הצנום, על הסיפור הבסיסי החסכני שבו, יכול היה להתפתח ליצירה אפית רחבה שיש בה לרתק, ואני אומר זאת מתוך אהדה. הספר המתומצת הזה מסתיים עד מהרה בכרם התימנים בתל-אביב, במעמד שעליו מספרת האחות הקטנה, רות, כאשר היא פוגשת את שני אחיה שבאו לבקרה בביתה:

         "ויום אחד ישבנו, יוסף ואני ושלמה, על ספסל בגינת הבית הגדול, ושמש נעימה של בין ערביים האירה אותנו ואת גינת הכלים השבורים שלפנינו. וראינו את כלי החרס השקועים עמוק באדמה, ואת הסיקרים הנקובים, והצנצנות הסדוקות, ומהם עולים ומשתרגים ענפי השיחים, וגבעולי העשבים, הצמחים והפרחים, ויוסף אחי משך אותי אליו, להשעין את ראשי על כתפו כמו אז, ושלמה אחי אוחז בידי, ואמר: 'ראו, כמונו כמוהם, מתוך שברי חיינו אנו צומחים.'" (עמוד 139)

הקריאה בספר נעימה ומהירה ומותירה תחושת חיבה (אך גם להכרה שהכתיבה חפוזה, כאילו חשש הכותב או לא מצא כוחות לרכב על הפוטנציאל הגדול של הסיפור, לעבות ולהתעכב על פרטים ולבטא את קורות המשפחה במלואן). בכל מקרה, אומר לסיום, כי הספר כפי שהוא מצליח לצבוט לאורכו ולעורר ריחות נוסטלגיים בקורא, כך גם לעורר תחושת נכמרות וחום ואיזה געגוע. לאחר הכול, תקופות קשות מביאות רומנטיקה לספרות. ואומר עוד, שאילו זכה הספר לטיפול קפדני יותר מצד אלה שערכו וממי שעימדו אותו היו המחבר והספר, על אף קיצורי הדרך שבו יוצאים נשכרים.

 (יעקב שבת: "גינת הכלים השבורים", הוצאת "מדיה 10" 2015, 139 עמודים)

________________________