פרק מספר:
ברגל /   הנרי דיויד ת'ורו  מאנגלית בן ציון הרמן

עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא — להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי, כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית.

רוצה הייתי ללכת עד הקצה, ולומר אמירה שאין עמה פשרות, שהרי כבר רבים וטובים הם אלופי התרבות ואביריה: הכומר בקהילה והמורה בבית הספר, וכל אחד מכם דואג לכך איש איש בדרכו.

יצא לי במרוצת חיי לפגוש אך אדם אחד או שניים שהבינו לאמיתה את אמנות ההליכה, זאת אומרת, את סוד הטיול הרגלי — שהיה להם הכישרון הפנימי, אם אפשר לומר כך, להליכה לשם ההליכה, לטיול לשם ההנאה שבעצם הדבר. המילה האנגלית המתאימה, sauntering, היא מילה יפהפייה שמקורה ב”אותם אנשים שעתותיהם היו בידיהם, אשר נהגו בימי הביניים לשוטט בארץ ולבקש צדקה באמתלה של עלייה לרגל לארץ הקודש, a’ la Sainte Terre  , עד שהילדים היו מצביעים עליהם וקוראים, “הנה הולך Sainte־Terrer" עולה רגל, צליין של ארץ הקודש. אלה שאינם שמים פעמיהם לארץ הקודש, כמו שהם מתיימרים, הם אכן בטלנים ונוודים ותו לא, אנשים שכל הילוכם הוא שוטטות ריקה מטעם; אולם אלה שהולכים באמת מתוך כוונה לפגוש באותה ארץ קודש קסומה, הם “עולי רגל” במובן הטוב של המילה, שאליו אני מכוון את דברי.

אולם יש אשר רואים את המילה כנגזרת מהביטוי sans terre, שפירושו חסר אדמה או בית. במובנו החיובי של הביטוי כוונתו לומר שלאותו אדם אין בית מסוים אחד נבדל מאחרים, אלא הוא מרגיש את עצמו בבית במידה שווה בכל מקום.

ואכן, זה סודו של הטיול המוצלח. אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדול הנוודים, בעוד שהמטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הים.

באשר לי, אני מעדיף את המובן הראשון, שהוא גם הנגזרת הלשונית הסבירה ביותר. שכן כל טיול רגלי הוא סוג של מסע צלב, מעין היענות פנימית לקולו של המתבודד הפרוש שבתוכנו, הקורא לנו לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידיהם של הכופרים.

אמת, נכון הדבר, איננו אלא צלבנים רפי־לב, אפילו הטיילים בני־ימינו שאינם יוצאים למסעות לא מוגבלים בזמן. טיולינו אינם אלא גיחות קצרות, שמשיבות אותנו בערבו של יום אל הכורסה הנוחה מול האח הבוער שממנה יצאנו. מחצית דרכנו היא אך שיבה על פעמינו. מחויבים אנו לצאת לטיול הקצר ביותר, פן תובילנו רוח ההרפתקה הבלתי גוועת למחוזות שאין מהם שיבה, נכונים לשלוח חזרה את לבנו החנוט כשריד לממלכתנו השוממה. אך האמת היא שרק אם אתה מוכן לעזוב אב ואם, אח ואחות, אישה וילד וידידים, על מנת לא לראותם שנית — אם שילמת את חובותיך, רשמת את צוואתך, יישבת כל ענייניך, והרי אתה בן חורין — רק אז אתה מוכן להליכה האמיתית.

אם לספר על ניסיוני שלי, עלי לומר שבן לווייתי ואני, שכן לפעמים אני יוצא עם בן לוויה, נהנים לראות את עצמנו כאבירי מסדר חדש, או שמא עתיק יומין — לא אבירי לחימה, מסוג אלה הרוכבים על סוסים, ורוֹמחם נכון בידיהם, כי אם האבירים ההולכים, מעמד קדום יותר, ועתיר כבוד ממנו. אותה רוח הרואית שפיעמה אי־אז באבירים הרכובים שבה ומפעמת, אולי אף עברה ושקעה בלבו של ההולך רגלית — לא זה שאצה לו הדרך על גב סוסו המפואר, אלא הפוסע מעדנות, ומגמא את הארץ ברגליו גופא. אפשר לומר עליו שהוא מעין מעמד רביעי שקיים בפני עצמו, מחוץ לכנסייה ולמדינה ולעם.

יש לנו הרגשה שאנחנו, כמעט לבדנו, בין העוסקים עדיין באמנות נאצלת זאת; אם כי לומר את האמת, לפחות על פי הצהרותיהם, רוב בני עיירתי היו חפצים לצאת מפעם לפעם ולשוטט כמוני, אך נבצר מהם הדבר. שום עושר לא יכול לקנות את הפנאי, החירות והעצמאות שהם ההון הגולמי של העיסוק הזה. אלה באים אך בחסדו של האל. עליך להיות מצויד בהיתר מיוחד מיד ההשגחה כדי להיות למטייל. שומא עליך להיוולד למשפחת הטיילים, אלה שההליכה לשמה, כמטרה בפני עצמה, היא כאש אצורה בעצמותם. אמנם נכון הדבר שאי־אלו מבני עיירתי יכולים לזכור, ואף תיארו בפני, טיול שיצאו אליו לפני כך וכך שנים, וזכו בחסד האל לאבד את עצמם לחצי שעה ביער; אך יודע אני היטב שמאז הם נשמרים להצר את צעדם לדרך הראשית, על אף כל יומרותיהם להשתייך למעמד נבחר זה. מן הסתם חוו לרגעים זיכרון מצב קיום קודם, שבו היו אנשי יערות פורעי חוק.

* הנרי דייוויד תורו (באנגלית: Henry David Thoreau;‏ 12 ביולי 1817 - 6 במאי 1862) היה סופר, משורר, ופילוסוף אמריקאי. ידוע בעיקר בסירובו לשלם מס למדינה, בהתנגדותו לעבדות, ובהברחת עבדים; בספרו המפורסם "וולדן", שנכתב ב-1854; ובמסה שלו "אי-ציות אזרחי", שנכתבה ב-1849.