סיפור:
אנשי עץ האשל /יוסוף אידריס מערבית ראובן שבת
בכפרנו היה עץ אשל שלא היה רחב או רב ענפים . הוא היה בעל מידות רגילות
עליו דקים, בצבע ירוק כהה. העץ נותר בכל עונות השנה, באותו גודל, לא הצטמק ולא התרחב.
איש מאנשי הכפר שלנו לא ידע כיצד צמח עץ זה בכפרנו. עצי האשל נדירים המה באדמת הסחף והוא מתפתח רק באזורי הביצות. איש לא ידע מדוע בחר עץ זה דווקא את כפרנו למקום מושבו.
אבל מה שידענו היה כי אנשי כפרנו האמינו בו, ובגלל ייחודו ייחסו לו גם מעין קדושה.
סבורים היו שעצם קיומו בכפר טומן בחובו סוד גדול. דורות רבים היו אנשי הכפר משתמשים בעלי העץ כתרופה למחלות עיניים. מי שכאבה לו העין, נתנו לו עלה של אשל. מיד עם עלות השחר צריך היית ללכת אל העץ היה עליך ולחכות עד אשר ירד הטל, ואז היית נוטל מספר עלים ושובר אותם . מהעלים הללו היו נוזלים טיפות מים ומטיפות אלו היה צריך להזליף שתי טיפות על העין החולה.
כך נרפאה העין. אמנם לעיתים העין לא הייתה נרפאת . לפעמים קשתה המחלה, ולעיתים נדירות נגרם עיוורון בעין אחת או בשתיהן, אבל האנשים לא ייחסו את הכישלון לאשל, אלא להתנהגות החולה או מישהו מבני משפחתו. כנראה הוא טעה או לא חיכה עד שירד הטל במלואו.
אנו, בחקירתנו את הדבר מצאנו כי עץ האשל היה אחד מסמלי כפרנו הקדומים, אפוף קדושה וסודות . פחדנו והערצנו אותו, ותארנו אותו, בדמיוננו, בקומתו הנמוכה, ועליו הדקים המשוננים, כקשישה החוצה את הדרך אל התעלה, או כאֵם השדים עצמם.
כאשר גדלנו נוכחנו לדעת כי אמונת אנשי כפרנו לא השתנתה במאום.
והנה, באה הרפואה וכבשה את כל אזור הריף ונפתחו בערים מרפאות ובתי חולים, אבל בני הכפר נשארו נאמנים לאותו עץ, והודו לאל על קיומו בכפרנו . כי אין מה ששווה לכוחו המרפא.
נתנו לו את מיטב הערצתם והיו אף קוראים את סור'ת אל' פאתיחה כשעברו על פניו.
האמונה בעץ הייתה מוחלטת. כולם האמינו בו, מגדול עד קטן, מעני עד עשיר. האמונה בו קנתה לה לבבות גם בקרב בני ובנות כפרים שכנים. יכול היית לראות בכפרנו אנשים ממתינים בשלווה כל ליל עד אור השחר שבוא יזלוף הטל.
ונעשנו תלמידים, ולמדנו, היסטוריה וגיאוגרפיה והנדסה ורפואה ולמדנו את חוק בויל ומריוט בכימיה.
אך שבנו במחשבותינו לעץ האשל.
מי שגילה התלהבות יתרה היה בן החלפן שהיה סטודנט בפקולטה לחקלאות, שלא הסתפק במחשבה על האשל, אלא הציק לאנשי כפרנו, על טיפשותם, על שכלם שנותר מאובן בעיניו, באמונתם בעץ שהוא חסר תועלת. ונעשינו אנו, כופרים בגלוי, עד שכפירתנו זו הפכה לתנועה, והגיע יום שאף הכרזנו על ג´יהאד ואז נחלקנו. אנשי קבוצה אחת היו נואמים במסגדים ואומרים: אחֵינו, הממשלה פתחה בתי חולים, פנו לבתי החולים והניחו לאשל, וקבוצה אחרת עמדה ליד העץ ופנתה לכל מי שהופיע ואנשיה מסבירים להם ומבקשים מהם שישנו את עמדתם. והיו האנשים מתבוננים עלינו בעת שדיברנו ואמרנו לעיתים, דברים רבים מוזרים, והיו מנענעים בראשיהם ואומרים איש לרעהו: דבריהם נכונים, אחי, אכן דבריהם נכונים.
אך הנה סבורים היינו כבר שהבעיה כבר באה על פתרונה, ועיני האנשים נמסרו לידינו ומגיעה לנו תודה וכבוד. אבל במשך הזמן גילינו שהאנשים לא הפסיקו להשתמש בעלי האשל ולא נעלמו היושבים תחת העץ ממתינים להופעת הטל.
ויצאנו לג´יהאד מחדש.
ובמשך ימים רבים דברנו עם האנשים והתווכחנו אתם ושטחנו בפניהם דוגמאות והיו מניעים ראשיהם ומסכימים. והיו מהם שהגדילו לעשות והפגינו ביתר שאת את בורותם ואמרו: אל תכעס, יא אפנדי, אתה והוא. אנחנו בורים. והבורות הרי היא עיוורת.
ולא הנחנו להם עד שהצלחנו לשכנע אותם. אבל כאשר חלה מישהו מהם היו עלי האשל התרופה הראשונה שהשתמשו בה.
וניסינו לשכנעם במשך שנים, אך נכשלנו. וכרגיל, מאמצינו רפו אט אט והנחנו לעניין, כי נראה היה כי אין עוד כוח אחד בעולם שיערער אמונת האנשים בעץ האשל וטיפותיו.
אך בן החלפן, שהיה רזה קשה רוח ועקשן. התייאש בתחילה מהעניין כמותנו. אבל הוא לא אבה להשלים עם התבוסה והעניין טרד את דעתו ולא נתן לו מנוחה.
באחד הימים צץ במוחו רעיון. הוא לקח כמה עלים והלך אל מורה בפקולטה, וסיפר לו את הסיפור וביקש שיבדוק את העלים.
והופתענו כאשר הבדיקה אשרה שבעלי האשל יש אכן אחוז גופרית ונחושת שממנה עושים טיפות עיניים. מיד הפצנו את הידיעה בכפר, וחגגנו כאילו גילינו איזה אוצר בלום שאיש לא ידע עליו לפני כן .
מיהרנו לומר לאנשים: אין כל נזק בשימוש בעלי האשל, כי בְּעָלָיו יש טיפות. והניעו האנשים בראשם ואמרו: זה מה שאמרנו.
והנה, כאשר עברו שנים, וחזרנו לכפרנו כשאנחנו פקידים, ומומחים מכובדים, גילינו שעץ האשל איבד את קדושתו הקדומה, והוא מוזנח ואין ממתינים סביבו, והוא אינו מפחיד כמו אם השדים שמאז.
גילנו גם כי האנשים הפסיקו להשתמש בעלי העץ לריפוי עיניים. וכשהיינו שואלים אותם במבוכה לסיבת הדבר היו מנענעים בראשם ואומרים: "עזוב, יא שייך, הטיפות הרי הן נקיות יותר".
