הכל רב תחומי- ראיון עם ד"ר נורית צדרבוים – משוררת, ציירת וחוקרת רב תחומית/ גבריאלה מורז
את מגדירה את עצמך כיוצרת רב תחומית, ובפרט בולטת בתחום האמנות, מה זה אומר ביחס לעשיה האומנתית שלך?
"כאמנית – שימשתי בתפקידים מרכזיים שונים לאורך השנים. בין השאר פיתחתי תכניות לימוד, לימדתי והרציתי במוסדות שונים (בתי ספר למחוננים, מרכזים פדגוגיים, מכללות, אוניברסיטה), שימשתי במשך חמש עשרה שנה בתפקיד 'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות' במכללת הגליל המערבי (הקמתי אותו, ניהלתי לימדתי ופיתחתי תחומי עניין חדשים, כמו 'אמנות בקהילה'). הייתי נציגת המכללה בסוכנות היהודית בפרויקט שותפות 2000, וביצעתי פרויקטים עם מדינות בארה"ב, כולל כנס בינלאומי, הקמתי את המרכז לאמנות חזותית ב'אולפנית שחם', ושימשתי כיועצת אקדמית וראש תחום בישיבה התיכונית למדעים ואמנויות. אצרתי תערוכות, שימשתי כיועצת אמנות בעריית עכו ופיתחתי בגליל המערבי את תחום ה'אמנות בקהילה'.
כאמנית אני חברה באגודת הציירים והפסלים בחיפה, ובאיגוד האמנים הפלסטיים. הצגתי ומציגה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, וכן מספר גדול של תערוכות יחיד (תערוכת היחיד הבאה, המיועדת שלי תתקיים במוזיאון עוקשי בעכו, ובמקביל שתי תערוכות בתל- אביב.)
כמשוררת, תקופה קצרה שימשתי בתפקיד יו"ר אנ"י (איגוד נשים יוצרות ישראל). חברה באגודת הסופרים העבריים, ובאיגוד הסופרים. הוצאתי את ספר השירה שלי 'שאון של חול מתקתק בשקט' , ושני אלבומים שבהם משולבת שירה ואמנות ' דיוקן בשירת אגם' ו' כולם היו פני'. שירי מתפרסמים והתפרסמו בעיתונים, בכתבי עת ובאנתולוגיות. מנחה ועורכת ערבי משוררים. מפרסמת מאמרים ועוסקת בין השאר בחקר השיח שבין טקסט מילולי וטקס חזותי.
כיום מנהלת סטודיו/גלריה פרטית 'נוריתארט' ובו מקיימת ,בנוסף לעבודה האישית שלי כיוצרת , אירועים ומפגשים תרבותיים סביב אוצרות, אמנות, שירה ותרבות.
מרצה במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה, כתבת קבועה במגזין 'כאן – מציאות ישראלית באמנות', חברה בוועד המנהל של 'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי, אוצרת התערוכות של כתב העת 'בגלל', חברה כחוקרת משתתפת בקבוצת החוקרות 'מעלָ"ה' ( מרכז עצמאי לחקר האישה) וחברה בעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר (על יד אוניברסיטת ת"א)".
מה המקור/השורש המשותף להיגדים שלך באמנות הפלאסטית ואמנות השירה?
"המקור והשורש להיגדים שלי (כלשונך), אינני חושבת שהם מייחדים אותי, בכל אופן, לא באשר לשורש. השורש לאופני ביטוי אלה, הוא הצורך שיש לבן אנוש כלשהוא לבטא את עצמו, ולבטא את עצמו דרך צורת חשיבה אשר שוברת קונבנציות ונורמות ומגיעה ממקורות אחרים, שהם למעשה 'הנפש'. במילים אחרות, הנפש היא השורש. אני מניחה, ומאחר ועבודת הדוקטור שלי היא באמנות פסיכולוגיה ופילוסופיה, אני גם כבר יודעת, עד כמה הנפש מעורבת בתהליך היצירה, ובאופני הביטוי השונים.
אבל, נניח שלא הייתי יודעת ומודעת לכל זה. סביר להניח שהייתי אומרת בשיא הפשטות, שמגיל צעיר, יש לאדם, ובמקרה הזה לי, יכולת לזהות את נטיות ליבו, את היכולות שלו, את המקום שלו, ואחר כך ההחלטה היא בידיו אם לפתח את זה, באיזו דרך ועד כמה. אמנים שעוסקים באמנות כדרך חיים נוטים לומר שזה לא שהם בחרו, אלא שזה בחר בהם. אני בהחלט יכולה להסכים עם אמירה זאת, ולומר, שבשורשיי הווייתי הפנימיים ביותר נועדתי לזה, ואני מתייחסת לזה כאל זכות ובאותה מידה בדיוק גם כמו אל חובה. בבחינת, אם קיבלתי מתת ויכולת לעסוק בכך, הריני מחויבת לעשות זאת. במידה מסוימת זו אינה מתנת חינם, זו מתנה מחייבת.
ומאחר ותחומי המבע שלי הם אמנות פלסטית ושירה, אומָר שבחרתי לבטא את עצמי ולהגיד את דברי בצורות שונות של דיבור. בשתי שפות. השפה החזותית והשפה המילולית".
עד כמה האינטראקציה עם אנשים היא צורך בשיתוף פעולה או רצון לשקף ולהשתקף באחר?
זו שאלה מאד מעניינת ולא פשוטה והיא חודרת ,לטעמי, לממד הפסיכולוגי. אני לא חושבת שהשאלה הזאת משקפת דווקא אותי כיוצרת. היא משקפת גם אותי, משום שהתשובה שאני אוכל לתת לך כאן היא תשובה מלומדת ( שידועה לי אחרי מחקר/ים) ובה עוסקים רבות בשאלה זו. לא צריך ללכת רחוק, מספיק שנצטט את משלי 'כמים הפנים לפנים, כך אדם לאדם', וכבר התשובה לשאלה זו טמונה באמירה זו. ובכלל, הצורך שלנו כבני אדם, בבני אדם אחרים, הוא בין השאר כדי שאלה ישמשו לנו מראה, במודע ושלא במודע. אנחנו מביטים על עצמנו דרך אחרים, מבינים את עצמנו דרך אחרים ואפילו גם זקוקים לכך. הפילוסוף הידוע עמנואל לוינס מדבר על כך בספרו 'פלא הסובייקטיביות'.
אבל מאחר וזהו ראיון אישי, אנסה להשיב לך על שאלה זו מנקודת מבט מאד אישית (ולא פסיכולוגית ולא פילוסופית). האינטראקציה עם אנשים, מבחינתי, והכוונה היא לאנשים שעוסקים בתחום, או מתעניינים בתחום, היא כדי להיות בשיח. שהרי לאמנות (בין אם זו ספרות ושירה ובין אם זו אמנות פלסטית) אין קיום ואין ממשות אם היא לא נחשפת לאנשים. האמנות היא כדי להתקיים, היא צריכה להיראות ולהתדבר.
ובסופו של דבר אופן ההתקבלות של האמנות אצל האחר, מספרת לך משהו על עצמך, לטוב ולרע.
השאלה הזאת נגעה בי במקום מאד מעניין שלא תמיד נתתי עליו את הדעת. אני בהחלט מוצאת כאן דואליות. שהרי מצד אחד אני אוהבת עד מאד את האינטימיות, את האינדיווידואליות, אני יכולה להעיד על עצמי שאני יכולה לבלות שעות, ימים, שבועות בחברת עצמי ולפעמים אפילו אומרת 'רק תנו לי'. יחד עם זאת אני בהחלט מטפחת מגעים חברתיים. אבל, אודה ואומר, מרבית המגעים מבוססים על קשרי עניין. ואז, סביר להניח שהאחר משמש לי מראה לעשייתי שלי. זה החלק של השיח. ומסתבר שהוא בלתי נמנע.
ובכל זאת, אני אומרת, השאלה שלך הזאת עמוקה כמו ים, אפשר לדבר עליה באורך של ספר ואני נגעתי רק בקצה קצותיה".
מה המשותף/שונה בשני תחומי האמנויות: האמנות הפלסטית שאין בה מלל אבל יש בו המון אמירה, לבין השירה שהיא מלל אולם יש בה נגיעות לאמנות הפלאסטית?
א. מה יבטא באמנות הפלסטית את ה-saying שלך ומה יעשה זאת בשירה?
ב. האם אמנות אחת שלך יכולה להוות השראה לאמנות האחרת?
טוב אני חייבת להחמיא לך, גם זו שאלה עמוקה ורחבה, ויש המון מה לומר בה. אם אשתמש בשפתו הציורית של המשורר היווני סימונידס אז אומר כדבריו 'הציור הוא שירה אילמת והשירה היא ציור מדבר'. מה שאומר שזה גם זה הם היינו הך, רק צורת הביטוי שלהם שונה. בספרי אגב, כידוע לך, על גב הכריכה כתוב עלי 'משוררת ציור, מציירת שיר'. ונדמה לי ששני דברים אלה אומרים כבר הכול.
ובכל זאת. כאשר מדברים שירה או ציור, המשותף להם הוא נקודת המבט על החיים ויציאה מהם למציאות אחרת. החיים היומיומיים, המציאות, הסביבה וכל דבר שאופף אותנו הם הדבר שאותו אנו חיים, ובו אנו מתבוננים, זו נקודת המוצא וזוהי ההשראה. השימוש באופני המבע (ציור או שירה) זו דרך להתעלות מעל היומיום, להתבונן על היומיום, לצאת ממנו ולהתרחב לפאזה אחרת. שירה וציור בעיני הם פרשנות של הסובייקט למציאות אותה הוא חווה והרחבתה. וזה לרוב חיבור בין מציאות חיצונית כלשהיא לבין מציאות פנימית- אישית. השירה והציור הם אמצעי להגיד עוד משהו על הקיים (הגלוי והסמוי) ובדרך אחרת. זו הרחבה של המציאות, ויכולת לפרש אותה וליצור בהזדמנות זו מציאות חדשה ואחרת. שכן ציור או שיר כשהם כבר תוצר שעומד בפני עצמו, הם הופכים להיות מציאות חדשה ואחרת.
זאת אומרת, שהמשותף להם הוא היכולת לומר על המציאות עוד משהו, אחר וחדש, לראות את המציאות בעיניים אחרות, ולתת לזה ביטוי שהופך בסופו של דבר ליצירה. הקסם המיוחד בכך שזה מרחיב את העולם, את הכלל את התרבות וגם את היוצר כפרט.
השונה בין שני תחומים אלה הוא בכך, שכל אחד מהם מדבר על ואל חושים אחרים. זה מדבר אל חוש הראיה והמישוש, וזה מדבר אל חוש השמיעה והראייה. כל אחד מהם הוא שפת ביטוי אחרת, ולכל אחת משפות אלה יש ערכים משלה.
ובאשר לתת - השאלות שנגזרות משאלת העל שלך.
ובכן, באשר אלי, אני אכן "מדברת" בשתי השפות. אפשר למצוא בשיריי הרבה ציוריות, גם בניסוחים עצמם, גם במבנה הפיזי של שיריי (יש לשירי סוג של ארכיטקטורה), והן בעובדה שחלק משיריי משוחחים ממש ומתכתבים עם ציוריי. כך שמבחינתי זה 'מעניין לעניין באותו עניין'. יש שאני מציירת ולפתע תוך כדי מבליח לי שיר, מתדפק על דלתי ואני חייבת לעזוב הכול ולתת לו לצאת לאוויר העולם. יש שאני מגלה ששיר שכתבתי היום מתכתב עם ציור שציירתי לפני עשרים שנה. יש שאני מדברת בשיר על נושאים שמעסיקים אותי בציור, ובסופו של דבר אני פועלת מתוך עולמי, והחומרים משתחררים להם פעם לשפה הזו ופעם לשפה הזו.
אין לי מושג ואין לי שליטה מתי יבוא השיר. אני כן נערכת לשעת ציור או לזמן ציור, ומכוונת אליו, גם שם מבליחות הפתעות. אבל השיח שלי הוא מתוך עולמי הפנימי, המתבונן על העולם החיצוני, וכנראה עולה לעתים על גדותיו. וכשאני מציירת זה כנראה לא מספיק לי אז אני מוסיפה מילים ושירה, וכשאני משוררת לא די לי בזה ומנצלת את שפת הצורות. בקיצור, חיה לי על קו התפר הזה ומטיילת בין מילים ובין צורות – וזו, כפי שאמרת, מהווה השראה לזו, או שמא הפרייה. מזל שאני יכולה לומר רב- תחומית, ולעצור בזה ולא לגלוש ולומר רבה עם התחומים.
מהי האמירה הכלל אנושית שאת מקווה/מאמינה להעביר ולעורר אליו מודעות?
טוב, אין לי ברירה, אני חייבת להחמיא לך ולומר לך שאת שואלת שאלות מצוינות וגם חשובות. נתחיל מזה, שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לאמן זה כשהיצירה שלו אכן באמת הופכת להיות בעלת מסר אוניברסלי. יותר מזה אני אומר, אין ליצירה שום חשיבות אם היא לא עברה את הסף מאמירה אישית לאמירה אוניברסלית.
אין זה אומר שלאנשים אין זכות להתבטא, אבל כדי שזה ייכנס לקונטקסט של אמירה שיש בה מטען ושגם האחר יוכל ליהנות מזה, היא צריכה שיהיה לה את רגע הקסם או מגע הקסם שמצליח להעביר מסר האישי למסר כללי.
בואי נאמר, שכאשר אני יוצרת אני לא מתחילה מהמקום שבו אני משנסת את מותניי כדי להגיד משהו חשוב לעולם. לא משם זה מתחיל. זה מתחיל מדחף כלשהו, מצורך ליצור (ולצרכים האלה יש הרבה מאד הסברים, כפי שכבר למדנו מפרויד, דרך מלאני קליין, דרך יונג ועוד רבים אחרים). ובכן, אני יוצרת כי אני צריכה, כי אני חייבת, כי אני רוצה, כי זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות. וכמו שכבר אמרתי, זה מתחיל ממשהו אישי שמעסיק אותי במודע ושלא במודע. אבל, לדעתי, ובעניין הזה אני מאד נוקבת (גם כשזה נוגע ליצירה של אחרים), כל עוד זה נשאר משהו שיושב ברמה האישית הפרטית, גם אם הוא נוגע, וככל שהוא נוגע, כל עוד הוא נשאר שם, הוא לא מספיק טוב, בעיני, הוא לא מספיק חשוב בעיניי.
הרגע החשוב הוא כאשר היצירה ממריאה ועוברת את הסף של 'סיפור אוטוביוגרפי' או שיקוף אוטוביוגרפי, והופכת להיות עניין אוניברסלי שנוגע באדם, בכל אדם. כדי שזה יקרה היצירה צריכה אכן להיות יצירה. כך היא נבחנת כיצירה, כך היא עוברת את הסף מלהיות עוד תוצר יצירתי של מאן דהוא, ליצירה בת קיימא.
ובכן, אינני מכוונת לכך מלכתחילה. כמו שאמרתי, אני מתחילה ממה שדוחק בי ורוצה לספר את עצמו. אבל אני כן מחשיבה את שפת היצירה (בין אם זו שירה ובין אם זו אמנות), ואני עוברת לדבר את דבריי בשפה של יצירה. שפת היצירה יכולה להרחיק את התוכן מהדובר ולאפשר ליצירה להמריא אל על ולהתרחק. ואז יש סיכוי שתיגע בכלל אנושי.
ובכן, אינני מתכוונת מראש מה אני רוצה לומר לכלל, או לאיזה מודעות אני רוצה לכוון. אבל אני כן רוצה שאנשים אחרים ימצאו עניין רב בשירתי וביצירתי הפלאסטית. שיגלו ביצירות אלה עולם ומלואו. שיגלו הקשרים רגשיים, חיבורים תרבותיים, אמירות מגדריות, אמירות חברתיות יהודיות ישראליות, הקשרים למקורות תרבות, וימצאו ביצירות האלה דיבור על אדם על תרבות על שרשים ועל מהות. מאד מקווה, שאחרי שאלה יצאו מה"מטבח" שלי, ימצאו את עצמם כ"ארוחה" על שולחנם של אחרים.
שאַלְת 'מאמינה/ מקווה'. אומר כך, מתחילה להאמין (אחרי שנים של עשייה) ומקווה, תמיד.
· תארי את הפרויקט "צפופים לרווחה" בתמצית עקרונותיו.
אם את יכולה לתת הצצה לארוע/ים הראשון/ים מה טוב.
'צפופים לרווחה' הוא פרויקט שנתי שמתקיים בימים אלה בסטודיו שלי'. תחילתו הוא בתערוכה שאותה אני אוצרת בסטודיו שלי ואשר שמה 'צפופים לרווחה'. התערוכה שהחלטתי לאצור במתחם העבודה שלי, היא תערוכה טעונה, רבת מסרים, ועיקרה ותחילתה הוא מתוך שיח שהתקיים ביני לביני. התערוכה מציגה איזו שהיא נקודת שיא בעשייה שלי, שיש בה סכום, וסגירה. הצפופים שבתערוכה הם למעשה אוסף גדול מאד של עבודות שעוצבו באופן צפוף ביותר, כאשר הסטודיו למעשה היום מציג סדרה של 'מיצבי קיר'. המיצבים מציגים גודש כל שהוא אך מעוצבים בקפידה ובמחשבת תחילה.
הצפיפות היא במראה העיניים, בכל מה שקורה בסטודיו, באופן שבו צופפתי סוגים שונים של יצירות, חיברתי בין שנים של יצירה (על מיצב קיר אחד יכולות להיות יחד עבודות שנעשו מלפני עשרים שנה ועבודות שנוצרו השנה – מה שקובע זה הצרכים של מבנה הקיר כתוצר סופי). בתערוכה זו היצירות שלי הם החומר ליצירה הבאה שהיא מיצב, או מיצבי הקיר.
הצפיפות היא גם בתכנים הפנימיים של התערוכה, בהקשרים השונים, וגם באירועים שנלווים אליה.
כך בעצם נולד הפרויקט 'צפופים לרווחה'.
קבעתי והחלטתי שהמקום הזה, שהוא כרגע 'מקום', יהיה גם מקור והשראה למפגשי יוצרים ולשיח תרבותי.
בניתי תכנית שנתית. גזרתי כחמש עשרה נושאים מתוך התערוכה (כמו למשל ' על קו התפר', 'על ציר הניגודים', 'חומר ורוח', 'קו אדום – קו ירוק', מלאכת נשים' ועוד). כל נושא כזה הוא נושא למפגש יוצרים. מפגשים כאלה אני מקיימת בסטודיו, שערוך ומוכן לכך, אחת לחודש.
אני מזמנת קבוצה של כעשרה אנשים (לא יותר), מזמינה אתם אישית ומראש, בונה את הקבוצה (שילוב בין יוצרים – משוררים, סופרים, מוסיקאים, אמנים והוגי תרבות). הקבוצה מקבלת כחודש מראש את נושא המפגש. במפגש עצמו משולב בו כיבוד ( לכן קראתי לו 'ליד שולחן ארוך, בתארוחה' (ואלה אינן שגיאות כתיב). אני מתחילה בסיור בתערוכה, נותנת הרצאה קטנה על התערוכה וקושרת אותה לנושא המפגש. אנו יושבים ליד שולחן, דנים בתערוכה (במידת הרצון והצורך), ולאחר מכן כל אחד מהיוצרים מציג את יצירתו. השיח הוא שיח יוצרים תרבותי ומעשיר שבו מתקיים המשפט שאני כל כך אוחזת בו 'המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר'.
התערוכה שלי ואני זכינו שהיצירות נחשפו לעוד אנשים, לעוד יוצרים (כלומר הנחלתי את האמירה שלי) ובו בזמן, נתתי מקום ובמה ליוצרים אחרים. אנשים קוראים את שירתם, או סיפורת, מנגנים, ומציגים יצירות אמנות, עם זמן ועם מקום לדבר ולהסביר ואף זוכים לחוות דעת ושיח. זה מה שנקרא 'צפופים לרווחה'. או כמו שנאמר בפרקי אבות, שאחד מתוך עשרת הניסים שאירעו בבית המקדש היה שהיו 'עומדים צפופים, ומשתחווים לרווחה'.
האירוע שהתקיים בחודש מרץ והוכתר בהצלחה מרובה נקרא היה 'על קו התפר'. הגיעו יוצרים מהמרכז, משוררים, אמנים פלסטיים, מוסיקאים (אנשים שמוכרים בנוף היוצרים), כמו גם אנשים מהצפון ויחד חברו למספר שעות של שיח ויצירה. היה מרתק, מעורר ובהחלט מעודד לגבי ההמשך. המפגש הבא נקרא 'על ציר הניגודים'.
· מי זאת ד"ר נורית צדרבוים מעבר למה שנמצא מאחורי התארים/תפקידים/"כובעים"?
איזה אחוז ממנה זולג לתוך העבודה וכמה נשאר בד' אמות?
"זאת שאלה לא פשוטה לגמרי ונדמה לי שלאחר קל יותר לענות על שאלה זו מאשר לי עצמי. נראה שדווקא האחר יכול לראות הרבה יותר טוב ממני, מי אני, כיצד זה בא לידי ביטוי ביצירתי, ואם בכלל, והאם מה שהוא רואה זה באמת מה שיש. מה שאת מבקשת ממני זה בעצם לצאת מעצמי, ולהתבונן על עצמי מהצד ולומר לך מה אני רואה. נראה לי שזה בלתי אפשרי, אם כי כולם מדברים היום על מודעות ועל מודעות עצמית.
לא שאיני יודעת מי אני, אני לומדת על כך יום יום שעה שעה. אלה השאלה מה האחר יוכל לראות ביצירתי והאם יראה משם מה שיש כאן.
אז בואי נאמר כך, קודם כל ידוע לכל ( ומי שלא יודע או לא מסכים עם זאת, כדאי שימהר להסכים), שכל מה שאנחנו היוצרים עושים, הוא למעשה סוג של מסיכה. האמנות היא מטאפורה, הספרות היא מטאפורה, השירה היא מטאפורה, ולפי לאקאן – השפה בכלל היא מטאפורה. מטאפורה וסמל. כולנו בעצם לא אומרים את עצמנו ממש, אלא משתמשים באמצעים מחפים כדי לומר משהו, לזעוק את עצמינו בלי לחשוף. השימוש באמנות ובציור הוא סוג של חיפוי, כיסוי, כך גם בשירה, גם כאשר המשורר, נראה שלכאורה מספר את כל האמת שלו. ייתכן שיספר אמת אחת, כדי להסתיר אמת אחרת. בקיצור, התפקידים, הביטויים, הכובעים, האמנות, המילה, השיר – כל אלה הם כיסויים שמציגים את ה'פרסונה' שלנו. (יונג שטבע את המילה פרסונה, השאיל אותה בעצם מהלטינית ופרסונה בלטינית משמעה 'מסיכה').
אין זה אומר שאנחנו משקרים, זה גם לא אומר שזה מצג שוא. זו צורה של חיים ושל הישרדות ושל אקזיסטנציאליות (קיומיות). אנשים בונים את עצמם ובונים לעצמם דימוי ותדמית. ואין זה שקר. אלה הם חיים. עובדים על זה קשה, וזה לא מבוטל.
עוד אומר דבר אחד, שאי אפשר לי שלא לומר אותו ואצטט את אוסקר ויילד שאמר 'תנו לבן אדם מסיכה ויאמר לכם את כל האמת'.
זאת אומרת שכל מה שאני עושה (כמו גם רבים אחרים), זה בעצם לובשת מסיכה כדי לומר לכם את האמת. וגם אם יש אמיתות שאני מסתירה, זו אמת בפני עצמה.
ובכל זאת? איזה אחוז זולג ממני אל העבודה? הכול, כל מאת האחוזים שלי זולגים ממני אל העבודה. וכך הם מאפשרים לי לגלות את עצמי. העבודה שלי, השירה, האמנות הפלאסטית וכו' כל אלה מספרים לי אותי. אלה מה? מאחר וזו מטאפורה, אז צריך לפרש אותה.
מה זה אומר אם כן. שאני מתבוננת אל המציאות (הסובבת אותי, וגם הפנימית, זו שאני מסובבת אותה), מפרשת אותה בדרכי באמצעות אופני יצירה שונים, וכך מספרת לי (ולאחרים) את הסיפור של עצמי. אבל, מאחר וזו מטאפורה, מאחר וזו אמת שמגיעה עם כיסוי, צריך להמשיך ולפרש אותה ( ואת זה עשיתי בדוקטורט שלי).
במילים עוד יותר אחרות. כל כולי זולגת לתוך היצירה שלי. חיה בתוכה וממנה וחוזר חלילה. לא רק שאני זולגת לשם, זו אני. מה זה אומר? זה אני כבר משאירה לפרשנים. לכו, תקראו את עבודותיי החזותיות, והמילוליות ותלמדו עלי עוד הרבה יותר ממה שאני בעצמי יודעת על עצמי.
ואומר ברמיזה. לדעתי הכול נמצא שם, ואפילו הרבה יותר ממה שרואים בעין בלתי מזויינת.
ובכל זאת, ולשם סיום, לא אשאיר אותך וחצי תאוותך בידך, וכן, אספר לך אמירה אחת מסוימת שיצא לי לומר במפגש שהיה לנו ב'צפופים לרווחה' ב 'על קו התפר'. שם מצאתי את עצמי לפתע מבינה משהו על עצמי, והעזתי לומר זאת שם במסגרת האינטימית שהייתה לנו. והנה אני מעזה לומר זאת גם כאן, כדי שלא יצא שהתחמקתי לגמרי מתשובה לשאלתך.
המשתתפים ישבו מסובין סביב השולחן הארוך (שהיה בכלל מרובע), ושוחחו קצת על העבודות שלי, כולל הבקבוקים שבהם מונחים אחר כבוד עשרות ציוריי הגרוסים. חלק מהם תהו ושאלו מדוע ולמה אני עושה פעולות לא ממש שגרתיות בתהליכי היצירה שלי (למשל קולעת וכולאת עבודה בתוך עבודה, גורסת עבודות, מצופפת עבודות, חותכת ומחברת, שורפת, מצלמת וכו'). ולפתע הייתה לי תובנה, ושם שחררתי אותה.
והנה שתי האישיויות שמתנהלות בי בו זמנית, ואולי גם מנהלות אותי. האחת הנורמטיבית ביותר, שחיה את החיי היומיום בצורה נורמטיבית מגדלת משפחה (מאד רחבה נשואה ואם לילדים ולנכדים) משלמת מיסים, לומדת, מלמדת, מתנהלת ומקיימת חיים על פי נורמות וערכים ( מסורתיים) ומסגרת ומחייבת. לכאורה ילדה טובה ירושלים. הילדה האחרת, אולי הילדה הרעה מסרבת בתוכה פנימה לחוקים אלה, זה חונק, זה מטריד, זה מעייף, זה חוזר על עצמו וזה עוד ועוד דברים. נדמה לי שמצאתי באמנות סוג של פתח מילוט. שם אני משתוללת, שם אני שוברות נורמות, שם אני מרשה לעצמי לעשות דברים "לא מקובלים", שם אני משתוללת ונותנת לחלק הפראי שלי לבוא לידי ביטוי. שם אני מצטופפת ואחר כך נושמת לרווחה".
