סיפור:
צליל געגוע/ניקול בנימין

הוא הציל אותי מלשלוח לך בהודעה פשוטה את מה שאני מרגישה.

זה היה  אחרי איזו תחושה של  אומץ שצברתי מכמה כוסות של וודקה מהולה .

"אמצע הלילה עכשיו וכבר מאוחר ,אני יודעת.

אתה בטח שוכב עכשיו במיטה , כי להיות זרוק באיזה בר זה כל כך רחוק ממך.

מוזר לי לא להיות איתך עכשיו, מחובקת או סתם מהופנטת מהריח שלך.

מוזר לי שהשיחות האחרונות הן לא ממך ואתה אפילו לא מראה שמץ  געגוע

מוזר לי שכדי לשלוח לך הודעה אני צריכה להילחם בחרבות וסכינים מול האגו שלי

רק כי רציתי לספר לך שהכרתי מישהו, כבר שעתיים שהוא מנסה להתקרב אליי, לנשק, לגעת, לחבק.

כמעט סיפרתי לו עליך על הדרך שהצלחת לנשק אותי, בטבעיות ובלי לחץ.

אבל הוא רחוק מלהיות דומה לך שלא נדבר על להיות אתה. אז הגעגוע אליך רק מתעצם והולך.

ואתה יודע ,אני לא אדם שחובק געגועים ובכל זאת אליך אני מתגעגעת בכל יום  עוד יותר.

לא מאמינה שלא רציתי בך, בשיחות שלנו, בשקט שהבאת איתך עם חיוך שאין דומה לו.

איני מאמינה שאז, אז ,כל מה שרציתי הוא להיות לבד

ובחרתי בזה בלי למצמץ.

עכשיו כבר אמצע הלילה, וכולם סביבי מאושרים מאלכוהול, כמה אהבנו להסתכל עליהם רוקדים כמו משוגעים ואנחנו מנגנים אהבה.. .או לפחות כך  זה היה נראה.

הם מביטים בי ואינם יודעים דבר, חוץ ממנו.

הרי מולו הודיתי, עמדתי בגב זקוף  וחשפתי את הגעגועים אליך והוא כיבה את הטלפון והתקרב

"אם מחר עדיין תתגעגעי אז תתקשרי"

הוא הציל את האגו שלי ושמר את געגועיי בליבו

עכשיו אפילו אתה לא יודע שכל מה שעשיתי אתמול הוא לרקוד לצלילי הגעגוע.