פרק מספר:
הנסיך הקטן חוזר/ יורם סלבסט 

לפנות בוקר נרדמתי שוב על כיסא נוח שהצבתי על סיפון ספינת

הדיג הקטנה של עבדול חמיד. ימים ארוכים חלפו מאז נסחפתי

לבדי על הספינה "מַרְחַ תְֶּן", לא ידעתי היכן אני, כמה ימים אני שט, ואף

לא את שמו של היום בשבוע. גם בשנתי הכרתי את רחש הגלים המכים

בעדינות בשיפולי הספינה ובירכתיה במשך כל שעות היום והלילה,

הכרתי את רחש דילוג הדולפינים ואת צרחות השחפים שנחתו אצלי

מפעם לפעם, ואף את חריקות לוחות העץ הדקים שמקורם בעייפות

החומר היטבתי להכיר. על כן, אין פלא שנקישות רמות וחריגות על דופן

הספינה העירו אותי במהרה משנת הלילה.

מיהרתי לגשת למעקה הסיפון ושם, לא האמנתי, שפשפתי את עיניי פעם

ופעמיים, שם, על פני קצף הגלים הקטנים, בין האדוות, בתוך סירת גומי

קטנה, עמד הנסיך הקטן והקיש בחרבו על דופן הספינה. "או הו הו,"

קראתי אליו כי לא ידעתי מה לומר. אפילו אנטואן דה סנט-אכזופרי,

מחברו של הספר "הנסיך הקטן", לא הדריך אותנו בספרו בדבר הדרך

שבה על בן תמותה כמוני לפנות אל הנסיך הקטן. "או הו הו," חזרתי על

קריאתי אליו ממרומי חרטום הספינה. הנסיך הקטן שמע את קריאתי,

הרים אליי את ראשו המתולתל, סובב את חרבו הכסופה כלפיי כאילו

10

י ו רם סל בסט

לא הייתה חרב אלא מקל הליכה, כחכח בגרונו פעם ופעמיים כמו ביקש

לומר משהו וסימן לי בידו הפנויה שרצונו לעלות לסיפון.

היו לנו מקרים כאלה, לפני הסכסוך, כשעוד עבדתי אצל עבדול חמיד.

בשלווה ובשלום היינו מפליגים בלילות, ברוחות עזות, במזג אוויר שלא

מהעולם הזה, משליכים מכמורת תוך כדי תנועה צפונה או דרומה.

ופתאום, נמצא אחד המלחים שוחה במי הים הקרים והמלוחים אחרי

שמעד על הסיפון. היינו מזהים אותו מיד. "דייג במים," היה צועק הראשון

שאיתר את הנופל. מיד נטשנו את עיסוקינו ואצנו לדאוג לשלומו של

הדייג שמעד. לעתים, כשהים היה גבה גלים או סוער, צריך היה להשליך

לעברו גלגל הצלה, בימים שקטים די היה בהשלכת סולם חבלים. חברנו

11

ה נסי ך הקטן חו ז ר

הדייג היה נאחז בסולם, מטפס אט-אט אל הסיפון מן המים, נרגע מעט,

מחליף בגדים ושותה כוס תה בשפע סוכר. עבדול חמיד האמין שתה

מתוק נותן כוח לעבוד קשה, ועל כן מפעם לפעם היה מכין או מצווה

להכין לכולנו תה בסוכר. מאחורי גבו היינו צוחקים ואומרים שבמקום

להוסיף סוכר לתה הוא מוסיף תה לסוכר. בינתיים הדייג שמעד ונפל

ועלה מן הים החליף את בגדיו הכחולים, נח מעט, שתה מן התה המתוק

ושב לעבודתו לשביעות רצונו המלאה של עבדול חמיד.

אני, שעבדתי אצל עבדול חמיד כמעט שישה חודשים, הכרתי היטב u1488 את

הספינה "מרחבתן" והכרתי כמובן את התא שבו אחסן עבדול חמיד

את סולם החבלים. שלפתי את סולם החבלים והשלכתיו ללא שיהוי אל

הנסיך הקטן, שעמד בתוך ספינת גומי קטנה. בעודי תוהה אם אני חולם

או הוזה, טיפס הנסיך ועלה והתיישב על אותו כיסא נוח שעליו ישבתי

אני שעה קלה קודם לכן. הוא נראה אמיתי מאוד. לבי הלם בקרבי. ייתכן

כי חלום בן עשרות שנים מתגשם לפתע לנגד עיניי? חייכתי אליו. כל כך

שמחתי לראותו. "רוצה תה?" שאלתי.

"כל כך מוקדם בבוקר," אמר הנסיך הקטן ואני לא ידעתי אם רצונו בתה

אם לאו.

"כל כך מוקדם בבוקר," חזר ואמר הנסיך הקטן, ואני, שעייפתי מן הימים

הארוכים בספינה וכמעט חדלתי לשים לב לעולם שסביבי, הבטתי מזרחה

וראיתי את קרני השמש הראשונות מבצבצות מעל הים השקט. משהו רן

בי לראשונה זה זמן רב. השבתי מבט לנסיך הקטן והיה נדמה לי שגם הוא

מחייך, ואמרתי: "אכין תה." הכנתי תה בדיוק כמו שלימד אותנו עבדול

חמיד להכין. תה שכינה לפעמים "תה אנרגיה" ולפעמים "תה כוח".

כשחזרתי, כעבור דקות ארוכות, נושא בידי מגש ועליו שני ספלי זכוכית

מלאים תה, מצאתי את הנסיך הקטן ישן. "הוא ישן," אמרתי ביני וביני

בלחש, כיסיתי אותו בשמיכת ימאים כחולה, ישבתי על כיסא הפלסטיק

הפנוי, לגמתי מן התה המתוק ולא הורדתי ממנו עין, אף לא לרגע.


* יורם סלבסט-סופר.