מיהו אותו רשע, החושב ופועל רע, החומד וגוזל, ועושק ונושא? מהי מחשבת האוון שזמם? מה טיבה של 'המשפחה הזאת' בסיפורם זה של חז"ל? על אלה ננסה להשיב להלן.

אדם אחד 'נתן עיניו' באשת רעהו. אשת רבו. עורך קדמון הוסיף בשפתו על הנוסח העברי את המילים: 'ושוליא דנגרי הוה', כדי להבהיר ש'רבו' כאן במובן מורו המקצועי, ואין מדובר ברב ותלמידו. הביטוי הציורי הפותח 'נתן עיניו', הנאמר כמעט בקריצה, עתיד לקבל מימוש מחריד עם השלמת היפוך התפקידים שאליו שואף הסיפור. הציור המלא מופיע במסכת נדרים: 'אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר', שם מתייחס הדימוי לאישה. והנה, בתמונת הסיום נותן דווקא האדון את עיניו, כמעט באופן מילולי, לתוך הכוס.

שעת הכושר שלה מצפים הרשעים האורבים לטרף, היא תמיד רגע החולשה של הקורבן. רגע כזה אכן לא מאחר להגיע - האומן נזקק להלוואה. מכיוון שהיחסים בין הנגר לשולייתו פתוחים וגלויים, השוליה יודע את צרת אדונו ואינו מהסס להציע לו פתרון פשוט ונדיב. קבלת ההצעה, ההופכת את האומן בעל חוב לתלמידו, היא תחילתה של הנפילה בדרך להיפוך התפקידים. הבעל טרם יודע שעצת 'שגר אשתך' תהפוך עד מהרה, בהיפוך אותיות, לעצת 'גרש אשתך'.

השוליה והאישה, שנמצאו בביתו של האדון-הבעל בתמונה הראשונה, עברו כעת לשהות בבית השוליה. מרכז הכובד הגיאוגרפי מתחיל להשתנות. לאחר שלושת ימי החטא, מתעוררת פליאתו של הבעל על היעדרותה הממושכת של האישה. כמה שנאה, רוע והתענגות על הרִשעה משוקעים בתשובת השוליה, במשפט השקרי והארוך ביותר בסיפור. השוליה, קר-דם ומכוון-מטרה, מכריז כי הוא שילח את האישה מיד לביתה, ומספר, מפי השמועה, שהיא נאנסה באכזריות בדרכה חזרה. הבעל האומלל והמבולבל, הופך משועבד לשולייתו, לא רק בממונו אלא גם בדעתו. הוא תולה עיניו באדריכל אסונו ומבקש את עצתו.

בשני משפטים לקוניים, היוצרים תקבולת ניגודית קצבית ('עמד זה וגרשה; הלך זה ונשאה'), נדמה שנחתמה מזימת הרשע; נדמה שהיפוך התפקידים הושלם. אך הרוע בסיפור קטן זה הוא טוטלי. השוליה אינו מתכוון לוותר לרבו על טיפה אחת מסחי תחתיתה של קובעת כוס התרעלה. הוא איננו חושב לרגע להפוך את החוב הכספי לעניין שולי. לא זו בלבד שהשיג בדרכי ניאוף ורמייה את אשת רבו (ויחד עמה את הכסף שהלווה, שהרי באה לביתו עם דמי כתובתה), הוא מוכרח למצות את ההוצאה לפועל עד תום ולגבות את אונקיית הבשר.

'בא עשה עמי בחובך' הוא המשפט האחרון הנאמר ביניהם. כמה אכזריות ושמחה לאיד יש בו. מכאן ואילך אין עוד דין ודברים, רק תמונה מכמירת-לב של ההתרחשות האכזרית בבית השוליה: 'היו הם יושבים ואוכלים ושותין, והוא היה עומד ומשקה עליהן'. כמה רשעות, ערלות-לב וסדיזם גויסו למעמד זה. רק עתה הושלם ההיפוך המרושע. נעשק גבר וביתו, איש ונחלתו. השלושה שנמצאו יחדיו בבית הנגר בראשית הסיפור, מצויים כעת בנחלת שולייתו. לאדם אחד היה חלום - 'נתן עיניו באשת רבו', ולאחר שלושת ימים יצר פתרון לחלומו, פתרון על דרך ההיפוך: ה'אשת'-איש היא אשתו; 'רבו' הפך למשרתו (שר המשקים, ה'משקה עליהן'); וזה האחרון הוא שנותן את עינו היורדה מים בכוסותיהם.

הבעל האומלל והאדון המושפל, קרבן המזימה, עולה כשה תמים לעולה. טחו עיניו התמות מראות את המתרקם בין שולייתו לאשתו, או למצער את זממו של האיש. לו אך היה משפיל עיניו להמשך ספרו של מיכה, היה אולי זוכה להדרכת הנביא: 'אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ' (מיכה ז, ה) ומציל את נפשו. תמים היה ברצונו ללוות מתלמידו, ובהסכמתו לשגר לו את אשתו. הוא תם ואובד עצות בקבלת השמועה הרעה על אשתו, בקבלת עצת הזדון לגרשה, ובקבלת ההלוואה למימון כתובתה. על כל האלימות הסמויה שהופנתה כלפיו, ושרק עתה נוכח בתוצאותיה, הוא אינו מגיב בזעם, באלימות או בכעס, אלא אך ורק בעצב שאין לו סוף, בדמעות שקטות הניגרות ללא שליטה. 'וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם', נאמר בקהלת (ד, א), והפרשן אבן עזרא מבהיר: 'והעשוקים אין לאל ידם כי אם לבכות'.

האישה היא אמנם דמות שתוקה ופסיבית לאורך הסיפור כולו, אך רושמה עצום. ראשית, היא הכוח המניע - מרצון או לא - של המעשה כולו. המשיכה אליה כה עזה עד שדבר לא עמד בדרכו של הנבל להשיגה. אך מעבר לכך, שתיקתה מהדהדת בדממה מחרישת-אוזניים. הפסיביות עושה אותה שותפת-פשע, והאטימות הרגשית המוחלטת אינה נופלת באכזריותה ממעשי השוליה. הולכת האישה אצל שוליית בעלה ושוהה עמו שלושה ימים תמימים. הביטוי 'שהה עמה' מלמד על הדדיות ולא על כפייה. כמה נוראה הסצנה האחרונה - יושבת האישה במחיצת בעלה החדש, אוכלת תפנוקי מעדנים ושותה בכוסה את דמעותיו של בעלה הקודם, שהופשט מכול נכסיו, מעמדו וכבודו, ואיבד את אשתו לטובת בועלה.

באותה שעה, עם גלגולה של דמעת העשוק על לחיו לתוך הכוס, נתגלגלה מידת הדין ובאה לפני אדון-כל, נתמלאה סאת שנאת החינם ונתחתם גזר הדין לחורבן.

האמנם הכול ברור? השוליה - נבל מושלם, האישה - שותפה פסיבית, והאדון הוא קרבן חף מפשע? הבה נתמקד ביחסי הבעל ואשתו, ונשאל מה הביא את האישה להיות שותפה לפשע? האישה בסיפור, כפי שרומז הפסוק הפותח, היא 'טבע' - נחלה, חפץ, בית. חפץ העובר מיד ליד ונכס העובר מגבר אחד לאחר. הפסיביות אינה רק במילים, היא גם במעשים. היא משוגרת, היא מגורשת, היא נישאת. לא מעט מעש ומלל מצויים בין האומן לשולייתו - והיכן יחסו של האיש לאשתו?

הבעל נעתר מיד להשתמש באשתו כבלדר, כשליח. שלושה ימים ושלושה לילות שוהה האישה מחוץ לביתה, והבעל אינו חרד לשלומה. כיצד מתאר הבעל את אשתו שאבדה? לא נמצא כאן תיאור רך, אוהב, חומל או חינני. היא מתוארת באמצעות הפונקציה האחרונה שמילאה: 'אשתי' - זו 'ששיגרתי לך' - 'היכן היא?' ומה תגובתו הטבעית למשמע הסיפור המחריד על האונס הקבוצתי שבוצע בה, ושמעֵת התרחשותו ועד עתה טרם שבה, והיא אולי תועה בדרכים, פצועה, זבה, בודדה וממררת בבכי? מילת אמפטיה, חרדה או צער, לא תימצא בדבריו. שאלת התם, תגובתו הספונטנית 'מה אעשה?' משמעותה, המובנת היטב לשוליה, היא מה מעמדי שלי כעת כבעל? כיצד עלי לנהוג באישה זו שגופה חולל. כיצד מגיב הבעל לתשובתו ועצתו החמורה של השוליה 'גרשנה!'? האם נשמע אותו מוחה? בוכה? תשובתו הרומנטית והדואבת של הבעל היא 'כתובתה מרובה' – גירושין עלולים לעלות בממון רב. מיד משבאה בעיית הממון על פתרונה המוצלח, נתקעה כף, והעסקה בוצעה בשעה טובה: 'עמד זה וגרשה'. לא הבעת רגשות, לא דמעה. אמנם לא יכול היה לדעת את הבאות, שמיד 'הלך זה ונשאה'. הנכות הרגשית של הבעל נרפאת רק על ידי תהליך מכאיב של היפוך שלם. הרגש מתעורר ומתפרץ רק כאשר כל עולמו מתהפך עליו והוא מנוטרל מכול הגנות המעמד, הכבוד העצמי, הממון ושגרת החיים.

לא האישה בלבד מגלה אטימות. שניהם אטומים, האישה ואישהּ. כל השתלשלות העלילה אינה מפיקה מהבעל צליל של חמלה, אהבה, רוך, הזדהות או רחמים כלפי אשתו. לא רחוק בעינַי שאישה מחוסרת-אהבה זו מצאה חום אצל מי שנתן בה עיניו, ומצא חן בעיניה. היא שוהה אצלו והוא שוהה עמה. בכול הסיפור כולו, מלבד רמיזה זו להדדיות ההרפתקה, יש מקום אחד בלבד של אקטיביות האישה, שבו היא איננה פסיבית, שם היא נוכחת ופעילה כשווה: 'היו הם יושבים ואוכלים ושותין'. כבר לא שליח, לא חפץ, לא השקעה-יקרה-מדי. בת-זוג לכול דבר, היושבת לסעודה עם חתנהּ. אך מה נורא המקום הזה! גם אם אכן היה בעלה קהה-רגש באופן קיצוני, לא נוכל להצדיק את הניאוף, האכזריות, קשיחות הלב, גמיעת הדמעות.

בעוד שהצענו לעיל, כתרגיל קריאה, אפשרות לראייה אחרת של יחסי הדמויות, דבר לא ינקה את השוליה מחומרת פשעיו. אין רמז אחד, בפתיחה או בסיפור כולו, לעילה כלשהי למעשיו האכזריים של שוליית הנגר, לבד מחימוד אשת רעהו ולבד אולי מטינת הפער ביניהם - רב ושולייתו. אך באלה אין כדי לנמק את הרשעות ושנאת החינם, אין הסבר לציר הרשע שסלל זה בתחכום מושחת, בשיטתיות אכזרית ותוך התעללות סדיסטית.

מחזור אגדות החורבן, הנחתם כאמור באגדה זו, נפתח באמירה קונטרסטית על הדברים הפעוטים שבעטיים נגרמו אסונות החורבן הגדולים: על קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים, על תרנגול ותרנגולת נחרבה טור-מלכא, על יתד של מרכבה נחרבה ביתר. אין לזלזל בפרטים ולא במקרים הבודדים, שאי אתה יודע איזה מהם יכריע את הכף. תפיסת עולם זו מבוטאת באמירה ידועה (קידושין מ, ע"ב): 'לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עברה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה'. לא מהלכים קוסמו-פוליטיים ותככים בינלאומיים חורצים דין. מעשה אחד של רוע מזוקק יכול להכריע את הכף ולהטביע את החותמת הסופית על גזר דינו של עם שלם.