מאמר:
מסע מהיר בין שברי כוכבים/ אבינועם חקלאי

על הספר "לגעת בפרויד בשתי מערכות"

"מה שאין ברצוננו לדעת על אודות עצמנו, מופיע כלפי חוץ כגורלנו" מצטט כרמון את קארל גוסטב יונג בסוף סיפורו. ז'אק לאקאן המופיע פתאום באפילוג אמר: "מה שנדחה מהסמלי יופיע בממשי". ואילו פרויד, המתפקד כוירגיליוס של דנטה בסיפור, כלומר כזה המלווה את הגיבור בתופת ייסורי אובדן האהבה אמר: " למוות אין ייצוג בלא מודע".

דידי, גבר כבן 47 יוצא לחופשה בכרתים בשנת 2009 כדי לנסות להתגבר על כאבי האהבה שנשברה כשבאמתחתו ספר המאמרים של פרויד הנושא את כותרת המסה המרכזית שבו, שתורגמה בשם:"מעבר לעקרון העונג", מאמר משנת 1920שמביא את בשורת המהפכה בחשיבתו של פרויד, מהפכה שנרמזה כבר במאמר "המאויים" מ1919 שתורגם בשנים האחרונות שוב ונושא את הכותרת:"האלביתי". המאבק בין שני הדחפים הקוסמיים ארוס וטנטוס מחליף את עקרון ההנאה (העונג), כאשר לטנטוס, הוא דחף המוות, ניתנת עדיפות כדי להעניק לוגיקה לתופעת החזרה הכפייתית המובילה את האדם שוב ושוב במעשים, במחשבות, בחלומות ובתופעות אחרות אל הטראומטי. פרויד הולך אל מעבר להנאה, אל מעבר לסיפוק אותו החשיב כתכלית אליה מכוון האדם.

דידי טס במכונת זמן אל פרויד, מהמלון בכרתים אל ווסטר שבארה"ב כדי לפגוש אותו מלווה ביונג ובפרנצ'י בביקורו באוניברסיטת "קלארק" בשנת 1909 ושם הופך למקרה המוצג בפני הקהל, ולמוקד ויכוח בין פרויד לשני תלמידיו על האופן בו יש להבין את "מחלתו" וכיצד יש לטפל בו.

הפרולוג בסיפור חלש ונוטה מאוד לתיאור אבחנתי טכני ומשמים של המספר את מצבו באמצעות התיאוריה של פרויד, אולם אין ספק לגבי אותנטיות כאבי האהבה שהכותב מעיד עליהם.

המערכה הראשונה ,בה פוגש דידי את פרויד מתארת היטב את אכזבתו מהפסיכואנליטיקאי אבל גם מאכזבת בתיאור הספרותי של הויכוח בין שלושת האנליטיקאים שייצגו עמדות שונות עד לקרע הידוע בין יונג הארי בעל העמדות הרומנטיות-נאציות לבין היהודי פרויד. שנדור פרנצ'י היהודי ההונגרי שזוכה לעדנה בימינו, נותר נאמן לפרויד, אף כי סבל ממנו לא מעט.

קיימים מספר אי דיוקים שחורגים קצת מהחופש הספרותי שניתן למחבר, כמו האופן שבו פרויד מדבר על דחף המין ודחף המוות ב1909, כאשר הוא מנסח את היחסים ביניהם רק ב1920 במסה איתה טס דידי לכרתים ושלתרגום האנגלי שלה יתוודע פרויד בהמשך. האופן בו מתייחס פרויד אל ה"לא מודע הקולקטיבי" של יונג שגוי במידת מה כיוון שאבי הפסיכואנליזה בהחלט חשב שהלא מודע כולל גם את התנסויות הדורות הקודמים וקרא לכך: פילוגנזה. גם האבחנות שניתנות לדידי אינן יכולות לדור בכפיפה אחת וסותרות זו את זו.

במערכה השנייה עולה פרויד בטעות אל מכונת הזמן ודידי מצטרף אליו ברגע האחרון ושניהם נוחתים בחזרה בשנת 2009 במלון בכרתים.

המערכה הזאת מאופיינת בשיחות כנות בין היהודי-ישראלי הסובל לבין פרויד ההמום מהמפגש עם הציביליזציה בת זמננו. הניסיונות לנתח את משברי האהבה ויחסי גברים ונשים בשיח בין השניים סובל מאותה בעיה כמו בפרולוג והמעבר המהיר בין הפרקים בניתוחיו של פרויד את הציביליזציה מ"משה האיש ואמונת הייחוד", "אי נחת בתרבות" שנרמז כאן בביקורת שלו על שיטות הטיפול העכשוויות, כמו גם האמירות של פרויד בנושא הנשיות בנוגע לאישה כיבשת אפלה וכזו שהוא אינו יודע מה היא רוצה, מאופיין במה שהמחבר עצמו מבקר כטיפול אינסטנט עם קיצורי דרך. זהו מסע מהיר מידי בין שברי כוכבים.

אני חושב שהמפגש המהמם של פרויד עם ציביליזציה שבוודאי לא יכול היה לצפות עד כמה תהיה חסרת מנוח מפספס את המימד הקומי שיכול היה להיות לו, שהרי כרמון המחבר, עושה מאמץ מסוים להפשיט את הגיבור המיתולוגי פרויד ולהציגו כאדם משתוקק, יצרי וקצת פתטי כמו כולנו. כל נושא שנוגע בו חנוך כרמון הוא פוטנציאל לרומן בפני עצמו וראוי לטיפול שהולך מעבר לבנאליות של השיח המשכיל ורחב הידיעה שמציג הכותב מתוך עמדה מתייסרת כנה וצמאה לידע.

דווקא בסוף המערכה השנייה, רגע לפני האפילוג, זועק הסופר באמצעות גיבורו את זעקת האדם בן זמננו באופן הפשוט והיפה ביותר. הוא עומד להיפרד מפרויד ומדמה את הדברים שיאמר לו:" אנא, תשתחרר מהדוקטור שבך, אל תשלח אותי שוב לימי ילדותי ואל תפרש את מצבי הפסיכואנליטי...האם מותר לי בפשטות לכאוב את לכתך ללא תיוג של חרדת הנטישה האדיפלית?"

מדוע צעקה זאת כה יקרה בעיני? כאן עלי לשוב אל הציטטות מהפסקה הראשונה של סקירה זו. יונג, פרויד ולאקאן אומרים לנו שללא פעולה של ייצוג בשפה, משהו יחזור להסב לנו סבל. אלא שבשימוש בשפה הכללית, בשפת המומחים, בשיח האדון, בשיח האוניברסיטה הביורוקרטי ובשיח הקפיטליסטי-רפואי-פסאודו מדעי של היום, לא ימצא הסובייקט את המילה שתייצג את ה"משהו" הזה. הסובייקט מבקש להשתחרר מהאבחנות ומהשמות הכלליים ולתת שם לעצמו. השימוש הכושל בשפה האוניברסאלית מוביל למחשבות אינסופיות המנסות ללא הועיל לייצג את "הדבר" .

הכתיבה בספר זה סובלת מהתופעה הזאת, מהניסיון של דידי לומר את עצמו ברגע קריטי של שבר בחייו, רגע בו השפה הכללית לא מצליחה עוד להחזיק אותו, אלא שהוא אומר עצמו בשפה של פרויד שהפכה משפתו של פרויד האיש לשפה כללית. כך בדיוק מיוסד שיח האוניברסיטה. זהו פרויד האוניברסיטאי שמופיע פה ופחות פרויד האיש. לאקאן אומר לנו שתסביך הסירוס האדיפלי הוא הגרסה המיתולוגית הפרטית של פרויד לתופעה כללית יותר- זאת השפה עצמה שמסרסת באמצעות החוק את הסובייקט התפוס בה ומוגבל בשל כך בהתענגותו. למעשה, דחף המוות הפרוידיאני, אומר לנו לאקאן, הוא בדיוק הניסיון העקר להגיד את עצמך, לחשוב את עצמך באמצעות השפה הכללית. אתה נידון לחזרה כפייתית כי המילה הפרטית חסרה בשפה.

בסוף הסיפור ובסוף האפילוג מאבד הגיבור את פרויד. הוא קורא במערכת הכריזה לנופשים לאתר אותו בסצנה קטנה והזויה המסיימת את העלילה במשפט הבא :" כל היודע דבר או פרטים על מקום הימצאו מתבקש לפנות בדחיפות לדידי, במלון בחדר 363". יש כאן אניגמה. הסופר משתמש בשני מסמנים בעלי משמעות פרטית ביותר שאינה יכולה להיות מובנת לקורא: די-די, השם הפרטי נתפס פתאום כשתי הברות ללא פירוש, כמו ההנאה שמפיק תינוק מהוצאת הצלילים מפיו ומגרונו והמספר 363 שאולי אומר משהו אישי לכותב.

לי אין ספק שהתמות העולות ברומן מבקשות להיות שיר, כי השירה היא זאת שמנסה ללא הפסק לרקום מחדש את השפה באופן הייחודי ביותר מסביב לחור הממשי אותו לא ניתן לומר. זהו האובדן הפרטי אותו מתאר כרמון המבקש להיכתב.