מאמר:
עומק הליכתה היחפה/ עמיקם יסעור
בנובמבר 2015 הופיע בהוצאת "ארגמן מיטב" ספר שירה ופרוזה שני של גבריאלה בשם
"יחפה." ערכה את הספר טל איפרגן. את הכריכה ואת האיורים עשה יורם רותם. הספר
מוקדש לשלושת ילדיה. לספר נוספה הקדמה מאת בלפור חקק שנקראת "קסם השיר
בתבונה". בהקדמה הוא מדגיש את היותה משוררת מפתיעה המביטה החוצה ושבה להתכנס
בעצמה. הוא מדגיש את היותם של שיריה קצרים ומהודקים . את שברון האהבה בשירים
את דו השיח בין המשוררת לבין המילים, את האישה הכלואה בתוך מסגרותיה ופורצת
מתוכן. את אופי שיריה כשירה נשית חווייתית חזקה ונוקבת.
ספר זה הופיע בדיוק שנה לאחר ספר הביכורים, "נגיעות של אהבה". כמוהו הוא כולל
שירה ופרוזה. גבריאלה כותבת על היופי הפרא, על הזמן המתמעט במגירת הזיכרונות על
הערגה, על הדמעה, על המשורר היושב בסמטה של חייו, על הנדנדה במגרש המשחקים של
חיינו, על המובן מאליו, הלאות וכפיות הטובה, על זיכרון הטראומות. הזמנה לתנות אהבים,
תיאור האהוב בעת שנתו, מה למדה מן האהוב? שיר על אומץ לב וחוצפה,שיר על נוכחות
לצד האהוב, אהבה וכאב, זיכרונות ארוזים, אי הוויתור על הבערה שבתוכה, היזכרות
בדמעה ובכאב, שיר על ציפור, שיר על עצמיות ואי דפיקת חשבון, שיר על מטמורפוזה ועל
יחסה לעצמה,תיאור שיכרון האהבה, הדוברת ההולכת בדרכה תוך בעיטה במוסכמות,
תחושת החוסר וההתרסקות. תהייה מניין נחלה את אהבתה, ויכוח עם הגיל, תחושת עזיבה
וכאב, הצירוף של שטן ומלאך בדמות הנמען, היפתחות וזרימה, תחושת הריקות מאהבה,
דרכה של היצירתיות,., הזאבה שבתוכה, תחושה בדבר נבואה העשויה או עלולה להתגשם,
כוחם של מרפקים,קריאה לדיאלוג עם הנמען,הרצון להישאר ילדה רעה, החינוך השמרני
המגביל, הרצון לומר אמת, שיר על אי חדלון של ההשראה, שיר ארס פואטי על השיר,
האמירה העצמית, הרצון לממש חירות נשית, שיר של נפש עורגת.
הטקסטים בפרוזה הם : למה לבכות? טקסט על עבר ולקחים, על כעס ואהבה, אני
כנראה אשכנזייה מומרת,אופטימיות, כל החמצה היא פטאלית אחת בלבב ואחת בזיכרון.
בטקסט הפרוזה "למה לבכות?" חוקרת הדוברת את עצמה. השם מבטא: תהייה,
הזמנה לתרץ ולנמק. יש בו עדות על עצמה המפנה הוא בתודעה והבנה לגבי מהות הבכי
כוחו של הבכי גם נובע כאן מהיותו פרי של בחירה מודעת. של הרצון להיות אותנטי.אגב,
פרופסור אהרון בן זאב, פילוסוף בולט מאוד של ההרגשות מציין את הבכי רק בכמה אזכורים
במפתח בשני ספריו "ישר מהלב", ו"בסוד הרגשות".
בטקסט הפרוזה הנפתח במילים "אוספת את העצובים" ניכרים כוח החסד, החמלה.
היכולת לגלות יחס אימהי לזרה והקרנת אותו מעשה על הדוברת גם מקץ עשרים שנה.
מעשה מן העבר מקרין לטובה על ההווה.
בטקסט הנפתח במילים "איני יודעת כמה זמן עוד אחיה" בולטת הדגשת יתרה של
הדוברת לעבר.היכולת להימלט מחיטוט עצמי ומהלקאה עצמית מבטאים גם את רוח
האופטימיות הרציונאלית של הפנים להווה ולעתיד. האפשרות לטעות אינה מצטיירת
כפוטנציאל דרמטי וטראגי, אלא כחלק מרצף של מסלול. העבר אינו גורם שיש להתייסר
בגללו אלא כמצב שניתן להפיק ממנו לקחים.
ב"על כעס ואהבה" תוהה הדוברת על דבר הקשר הסמוי ביניהם. אין היא כותבת על
כעסה שלה אלא על כעסם של אחרים עליה. אגב מן הראוי להזכיר כי הפילוסוף הרומאי
הסטואיקן סנקה, מורהו של נירון, שהוצא להורג על ידו, כתב בגנות הכעס. הסטואיות
פירושה השלמה. בטקסט של גבריאלה בולטת אי המנוחה שמפיל עליה כעסם של אחרים
הרתיעה מפני הכעס מבטאת לאמתו של דבר את השאיפה להרמוניה.
הטקסט, "אני כנראה אשכנזייה מומרת", מתחבט בשאלת הזהות. זוהי בעיה שהסופר א.
ב. יהושע הציג כנושא המרכזי של הספרות העברית. שאלת הזהות וההתערות.
הטקסט אופטימיות" מגדיר בתמציתיות את האופטימיות של הדוברת תוך הבעת תובנה
מעניינת לגבי הפסימיות.
הטקסט, "כל החמצה היא פטאלית", מבטא גם תחושה דטרמיניסטית שהכול נחרץ
ונגזר מראש גם עדות אישית נוגעת ללב. גם נגיעה בכאב וגם מעין לקח להווה. הדברים
נמסרים מתוך פרספקטיבה ומתוך איפוק נטול פתטיות ונטול רחמים עצמיים.
הטקסט ,"ילדות אחת בלב ואחת בזיכרון", שוב מעלה זיכרון ילדות זיכרון בפרספקטיבה
מאוחרת ומהורהרת. השובבות המתוארת כאן איננה מוצגת כחיננית נוסח זו הים תיכונית או
זו של ארוס –קופידון, אל האהבה היווני- רומי , אלא כתכונה מעט קיצונית.
הטקסט, הנפתח במילים "אני מקנאה באלה", מבטא כמיהה של בן הדור השני לסב
או לסבתא. כמיהה . לחום לשורשיות בזמנו הרציתי על דמות הקשיש בספרות ילדים. גרשון
ברגסון כתב ספר על הנושא בשם "צחוק בין הקמטים". כן נכתב ספר עיון על סבאות בידי
שני חוקרים. חשובה דמות הסב או הסבתא אצל סמי מיכאל , למשל. וגם ברומן העתיד
לראות עור של ענת גרי-לקריף.
לסיכום נושא זה של קטעי הפרוזה וההרהורים הם חושפים את נפשה של הדוברת את
הבעייתיות המעסיקה אותה, את הפרספקטיבה ואת התמודדותה העכשווית.
בשיר "במגירת הזיכרונות" בעמוד 12 בולט כוחם של הזמן, הערגה והחלום.בשיר "ארזתי
את הזיכרונות" בעמוד 33 בולטת יכולת התמצות. בשיר "בקיני, קינה ונהי "בעמוד 37 בולט
התיאור התמציתי של הבדידות ובשיר "אל תבחשו אותי" בעמוד 69 בולטת ההתרסה מול
העולם במין הצהרתיות. .
בשיריה של גבריאלה ניכרת הנטייה לתמצות. ניתן למצוא בהם את העמדה המהורהרת
המתחוורת מתוך התבוננות באהבה וביחסי אנוש. זוהי שירה שיש בה : ישירות, אותנטיות
ומידה מרובה של פיכחון, הנובעת מתוך ניסיון חיים. שילוב נאה בין תחושות הלב לבין תובנות
אשר נצברו משך שנים רבות. מעניינים הם גם השירים בעלי האופי הווידויי, בהם חושפת
הדוברת את עצמה ומצהירה על תכונות המאפיינות אותה. החוויה של להיות יחף שונה
בתכלית מחוויית היחפן, יחף הוא זה, אשר רגליו נמשכות למגע ישיר עם הטבע. לא בכדי
קרא ס. יזהר לקובץ סיפורי הילדים שלו "ברגליים יחפות". הדוברת אינה צברית אך
השאיפה לאותנטיות הוליכה אותה אל התמונה הזאת מתוך הסתייגות ותיעוב של כל דבר
מלאכותי. מגע ישיר עם הטבע כמו בשיריו של ג'ובראן חליל ג'ובראן.ברבים מן השירים ניכרת
ההתייחסות לכוחה של המלה בשיר. השיר כמעין מצע ליחסים של אהבה. בשירי האהבה
ניכר, כי הדוברת גם עומדת על המשמר, חרדה לאהבה, דואגת מפני התרחקות אפשרית,
אינה מוותרת על הדיאלוג, בו היא חושפת את עצמה ואת רצונותיה. מפעם לפעם גם מופיע
הכאב כחוויית חיים, אבל הרוח העיקרית הנושבת משירי קובץ זה היא רוח של פיוס. בכמה
משירי האהבה ניכר הקשר בינה לבין יין. רצון להתחבר למסורת של עליצות ושיכרון. בשירים
שונים מצהירה הדוברת על עצמיותה ועל התנגדותה ללכת בדרכים מקובלות. פה היא
מתארת את האמפתיה של המשורר ואת חמלתו. שם היא מתעמתת עם הבלתי מובן, הלאות
וכפיות הטובה. בשירים שונים ניכר כוחם של הזיכרונות, של הכאב, של ודאויות שונות.
פעמים רבות ניתן לראות כאן הצהרה, מודעות עצמית רבה, הכרזה על רצונות ועל גבולות
הפשרה, הרצון להיות ילדה רעה, כוחם של המרפקים .פתיחות מרובה הן כלפי הנמען
בדיאלוג והן כלפי הקוראים. פרקי ההגות בספר משתלבים יפה ותורמים לראיה ברורה יותר
של נפש הדוברת וראייתה את העולם. זהו קובץ אשר ייגע בלב הקורא באמינותו, בישירותו,
בפתיחותו ובאמיתות הגנוזות בין דפיו.
