מירה, מירה, הוא לוחש לי, הנה אני לך מירה, כך הוא חרש לוחש וגולש אליי וערפל הלילה עוטף את לחישותיו, כך בשקט הוא בא, כמו חלום מגיח, נצמד לגופי וחומו מציף אותי, שולח יד נעלמת ונוגע בגופי, מלטף אותי לכל אורכי, לאט ורחב מלטף ואני מתמכרת, חשה איך אני נמסה ונמוגה לתוך המגע החם הזה ונשימותיו החרישיות מקיפות אותי, כמעט לוחכות אותי, והנשימות שלי, שומעת את הנשימות של עצמי, איך הן נעשות איטיות, איך נעשות כבדות, כן, כך, גע בי, גע יקר שלי, זה מתוק כל כך, מתוק וחם, והוא נוגע עוד, בכל איבריי נוגע, ממש כך אני חשה, כמו שידע תמיד לגעת בי, תמיד תהיתי איך הוא עושה את זה, איך בידו הוא מצליח להזרים לכל גופי, פותח עליי את כף ידו ואני חשה אותו בכולי, כאילו בכל מקום הוא נוגע בי, והוא מביט אל תוך עיניי ושואל, מה את מרגישה שואל, ועיניו החומות והחמות רחבות אליי, גדולות וסופגות ועמוקות בחשכה ואני מחרישה אליו, אני סוד אליו אני סוד בתוכו, כך הוא גונב את הלילה שלי, ואני נאנחת וזעה, הַש הוא אומר, הַש יקירה שלי, הנה אני עוטף על כולך, סביבך ועלייך, אני אנום אתך את השעות, אני אנום בך, ואני חובקת, לופתת בזרועותיי וחובקת, חשה אותו דבק בי ונושם בי, טובע בי, חלק ממני, ורק אנחה שלי מפרה את השקט ואני כך עמו שוקעת. 

הלא כך היה, כך נמשך שנים, דומה שמן היום הראשון טבעתי בעומק ההוא, לא הבנתי ולא האמנתי לתחושותיי אבל אבדתי באותו מרחב שהיה בו באותו ערב סתווי הזוי ומוזר של חיי בו נפגשנו, בערב הצפוי ההוא, בערב שבו הלכתי להתאהב בו, כמה מוזר אבל ידעתי שאני הולכת להתאהב בו, ואני שותקת ורק נאנחת אליו, שותקת וחשה את חום ידו על בשרי, ואחר כך עוצמת את עיניי והוא לוחש, את רואה אותי מירה שלי, את רואה אותי גם כשהעיניים שלך עצומות, ואני מהנהנת בראשי, רואה ומרגישה ויודעת.

כך זרמו הדברים בינינו, כך יזרמו הדברים וברור לי כי הרגש הזה יישאר בי לעולם, כי הדמות  חקוקה בי לתמיד, הרגעים יישארו חיים, המגעים יישארו חמים, העיניים ילוו אותי תמיד ותמיד ארגיש את חום עורו עוטף על עורי, ואת הרוך של תוכו שגולש אליי, וגופו נאנח אליי על מה שלא לקחנו, על מה שלא הרשינו לעצמנו לקחת, והייתי אומרת לו תכתוב, למה לא תכתוב אותי, לוחשת לו, מבקשת, תכתוב אותי יקירי, שלא נאבד את זה, שנדע כי הדברים קיימים, שאנחנו לא דמיון, שאנחנו לא חלום, שאנחנו לא מחשבה שמרחפת באוויר העולם, וכי הרגשות שלנו יהיו נראים, ממשיים, שתחושותינו תהיינה בנות קיימא, כתוב אותנו ביקשתי, תן לנו חיים, מדוע לא כתבת אותנו עד היום, אבל עיקר שאתה עושה את זה עכשיו במקום שאתה נחבא בו, אני לא אפריע, כתוב אותנו יקירי, כתוב את הספר הגדול, כתוב אפילו את השנים שעוד לא היו לנו, השנים שתבואנה, הלא נותרו לנו שנות חיים והן יכולות להיות טובות, חייבות להיות טובת, הלא כל כך רצינו אותן, כל כך נכונּו בתוכנו לקראתן.          

עכשיו הבוקר כבר מאיר, כעשיו בוודאי אתה ער ואולי כבר רוכן וכותב, אבל אני נעה במיטתי ומחפשת אותך, כי  אין סוף לדבר הזה, לא קמה עד כה נחמה לערגה הזאת, ואני שולחת יד ולוטפת את הסדינים, מתרפקת על סמיכת הפוך הרכה והחמה ולוחשת, בוא אליי לוחשת, בוא עוד לידי, כל לילה לידי, כל הלילה וכל היום, אבל אתה נסעת, ימים ושבועות אמרת, אַת רציתְ ועכשיו אני צריך גם אני רוצה עכשיו, והבוקר הזה אני מתהפכת במיטתי ומשהו מצמרר אותי, אתמול היו כאן כולם ושמחנו את הפורים המוזר הזה, ועכשיו ואני לבד ובסלון תלויים בלונים צבעוניים שתליתי, אבל הנה דווקא שמחתם עשתה אותי בודדה, מתגעגעת אליך, תוהה עליך, דואגת, ויותר מכל מוזר לי שחודש שלם חלף כך ואני רק מקווה שהנה עוד מעט תשוב והדפים המלאים של חיינו בידיך.

ואז משהו זורם בי, שקט סביבי ואני תוהה מה מחריד אותי, ואז אני קמה, עומדת ותוהה, הבית מעט אפלולי ואני מעלה אור, וחושבת על בנותיי, וחושבת על נכדותיי, רואה את הבלונים הצבעוניים התלויים עדיין, קר לי ואני מחבקת את עצמי ואחר כך הולכת לחלון ומציצה דרך התריס אל הרחוב, ורטוב הכביש, עצוב הרחוב, ואני מה קורה לי, מה קורה, הולכת אל המטבח ומכינה לעצמי קפה שחור עם חלב, יושבת במטבח ומרגיעה את עצמי, אומרת אולי זאת תחושת חרדה סתמית של מי שנותרה לבדה, בטח הגעגועים, ואולי חלמתי איזה חלום, אבל לא זוכרת שחלמתי, זאת תחושה כזאת, זה קור כזה, כמעט חבטה בהכרה, אלוהים, איפה אתה נתי?

אבל בעודי תוהה אני מזנקת ממקומי בבהלה לצלצולו הפתאומי של הטלפון, חשה קור ורועדת, כמעט סוף חודש מרס, גשם וקר, אתמול היה פורים וכמה היה חסר, יום גשום כרגיל, ראיתי את משפחתי, הרעישו כאן ויש לי נייר קרטון מקושט של הנכדים שנשאר מודבק במגנט על דלת המקרר, ורעשן שנשכח, ושלושה בלונים אדום צהוב וכחול שנרפו ונחים על הרצפה, ואחד צבעוני ממולא בהליום דבוק לתקרה, ומה קרה בשעת הבוקר הזאת, עכשיו אני מושכת את הווילון שלידי רואה שהחוץ מלא אור, גשום מעט אבל אור, ומתוך חרדה מוזרה אני לוקחת את הטלפון לידי ומביאה אל אוזני, לא מדברת ורק שותקת ומחכה.

"הלו?" מגיע הקול.