סיפור:
ליל חורף/ מרגלית מתתיהו
ליל חורף/ מרגלית מתתיהו
החורף נחת בסערה. הגשם ירד ללא הפסקה. הכבישים המוצפים חסמו את עורקי התנועה של תל-אביב.
מן הרדיו בקע קולו של השדר שאמר: "מה קרה? בסך הכל גשם יורד על גוש דן והעיר תל אביב כמעט נסחפת".
אנשים רצו מתחת למטריות שהתקפלו מן הרוח המשטה.
נסיעתה חזרה הבייתה מיום עבודה ארכה כשעה.
צלילי מוסיקה קלאסית נעימה נשפכו לחלל המכונית והיו ניגוד גמור לסופת הרעמים והגשם שהיכו בזעם.
הגיעה הביתה. פשטה את מעילה, הניחה את התיק הרטוב ופתחה את המטריה לייבוש. השעה חמש. ערב חדש, דן מרגלית ברקע... הכינה לה כוס קפה ועוגיה.
יום עבודה עמוס מאחוריה. הניחה את גופה על הכורסה הרכה, התכרבלה... לגמה מן הקפה והקשיבה לחדשות. עייפות נחתה עליה. לאט נעצמו עיניה לנמנום, המרקע המשיך לטפטף באוזניה מלים וצלילים... עד שנכבשה על ידי השינה.
צלצול טלפון הקפיץ אותה מן הכורסה. לא האמינה לעיניה כשראתה שהשעה היתה כמעט תשע ושלושים. הגשם עדיין נשפך על העיר ללא הרף.
הוא היה על הקו.
מזה מספר שבועות לא שמעה את קולו. יחסיהם היו תקועים. מאז אותו ערב שבו החליטו לקחת פסק זמן, לא התקשר.
ולפתע הצלצול הזה. הוא נשמע מוטרד. בקולו שמעה רכות כלשהי ונימה של בקשה.
שאלה מה קורה איתו. הוא ענה עניינית. אמר שנתקע, מכוניתו שקועה בתוך השטפון, המים הזורמים חדרו למנוע ואינו יכול להניע אותה והוא זקוק מאוד לעזרתה. הוא חונה בין רחוב הירקון ושד' נורדאו ליד מלון גרנד ביץ'...
מה עושים? ככה, פתאום קריאה לעזרה. כאילו לא ניתק ביניהם הקשר. כאילו רק אתמול עוד לחש לה מלות אהבה. הכל חזר אליה. הגעגועים, הצורך לשמוע את קולו... געגועים לאותם רגעים בהם שכחו את כל הסובב אותם, והיו רק שניהם ואהבתם... עד שנסדקו היחסים...
קבעו להיפגש בשעה עשר ליד "הבימה".
האנשים הלכו ברחוב כפופים, נאבקים מול הרוח הדוחפת אותם לאחור.
היא חנתה במקום שיכול היה לזהות את מכוניתה.
הוא הגיע בשעה עשר ושלושים. כרגיל – מאחר. לא השתנה דבר.
נכנס למכוניתה, הביט בה בחיוך, באותו חיוך שהמיס אותה תמיד, רכן אליה לנשקה... תודה אמר לה.
והיא עדיין לא שיחררה את המעצורים...
השתיקה המוזרה ביניהם ארכה כמה דקות. הוא שאל לשלומה. היא ניסתה להרגיע את דאגתו למכונית.
נסעו אל המקום בו חנתה מכוניתו. הוא נשם לרווחה - היא שם עדיין, לא גררו אותה, חונה בפתח המלון, רטובה בתוך הלילה קר.
היא קרבה את חרטום מכוניתה אל מכוניתו. זרם חשמל עבר בין שתיהן. מעגל קסמים מוזר החל להסתובב בתוך הרוח הקרה.
היא לחצה על דוושת הדלק, מאלצת את מנוע מכוניתה להזרים אנרגיה.
מכוניתו עקשנית, לא קיבלה את החום המוצע. הנסיונות עלו בתוהו.
השעה אחת עשרה ושלושים. השאירו את המכונית התקועה לחסדי הלילה...
נסעו לחפש תחנת דלק וספריי מייבש פלטינות.
רחובות תל-אביב היו ריקים. אורות הפנסים השתקפו בהבהקים על הכביש, נסעו ברחוב אבן- גבירול ודיזנגוף.
מוזר לנסוע ברחוב החשמונאים ללא פקקים, ללא עצירה.
רחוב החשמונאים ... דירתו שם... נהגה להגיע אליו אחרי יום עבודה ולהישאר ...
תחנת הדלק ברחוב יגאל אלון הייתה סגורה. חזרו שוב למרכז העיר. נסעו לאורך הטיילת. הים נראה כמו גוש שחור מאיים, סוער. הגשם לאור הפנסים נראה נאבק ושוצף. לא מזמן הייתה כאן ממלכת הקיץ.
תחנת דלק הדולפינריום סגורה. שוב חזרו אל מכוניתו. אולי תתרצה. דבר לא נע.
השעה שתים עשרה ורבע.
הוא ניסה עדיין להתניע. עקשנותו וסבלנותו היו ראויים להערצה. הזיז חוט לצד ימין, ייבש בסמרטוט חוט בצד שמאל, לחש מלים אל תוך המנוע.
רגלה נחה כל הזמן על דוושת הדלק של מכוניתה, מזרימה אנרגיה. הניחה לדקות את ראשה על גב המושב. מדי פעם הציצה על הנעשה בחוץ. נערות ונערים חצו את הרחוב בעליצות נעורים.
גבר שחזותו נערית יצא מפתח מלון "גרנד ביץ'" התקרב למכוניתה. שאל אם הוא יכול לעזור. כמובן שלא. זו הייתה שאלת נימוסין בלבד. הוא חזר למלון. כעבור עשר דקות הגיח שוב וחיוך על פניו. "נו?" - שאל, "עוד לא הצלחתם? אולי תזמינו גרר?"
השעה כמעט רבע לאחת.
הוא עדיין ניסה להתניע ללא ליאות... הציע לצאת לסיבוב נוסף במכוניתה כדי לחפש ספריי מייבש. שוב ניתקו את כל החיבורים וסגרו את הכנפיים של שתי המכוניות.
נוסעים. הגשם ממשיך לרדת, טוב שהמכונית שלה לא משתעלת... רק מגבי השמשה נראו עייפים. הגיעו לרחוב נחמני שנוגע בשדרות רוטשילד, ואחר לאחד העם, חלפו ליד קרל נטר... הבתים הישנים, נבלעו בערפל הלילה.
שקט ברחובות הקטנים של תל אביב הותיקה. העצים נטפו מים, המרזבים נהמו בקול זרימה שנחתה מראש גגות אל דרך פתחים שנפערו כמו פיות שוצפים אל המדרכה. תל-אביב של לילה חורפי.
השעה כמעט שתיים אחר חצות. חזרו אל המכונית המושבתת. אותו הגבר יצא שוב מפתח המלון ואמר: "זרוק את המכונית לים ותקנה חדשה".
ניידת משטרה עברה באיטיות, עיני השוטר סקרו אותם. אחר כך נסעו הלאה.
מאי-שם התקרבה מכונית פרטית, בתוכה זוג צעיר, נכנסו לחניון המלון.
כעבור מספר דקות צעדו לעבר הכניסה של המלון. היא בשמלת כלה לבנה, בוהקת ומרשרשת, עקביה טופפו בין טיפות הגשם, מרימה בעדינות את קצה שובלה,
מנסה להדביק את צעדיו המהירים של בן זוגה. הוא בחליפת ערב, מושיט את ידו להחזיק בידה שלא תימעד. היא נתמכת. חתן כלה צועדים לעבר חייהם.
נבלעו בפתח המלון. אולי אהבה גדולה בניהם, אולי פשרות גורל, אולי
התעוררו בה זכרונות... מה קרה בין נקודת ההתחלה ועד לפסיק של היום... החיוך של אז, הציפיות, הנסיון והכאב, האהבה.
שמעה אותו מטלפן לחברת גרר. השעה שתיים ורבע אחר חצות.
אוטובוס תיירים ענק הגיח, ניסה לחנות בחזית המלון. שתי המכוניות שלהם חסמו את מקום החנייה. נהג האוטובוס תימרן בזהירות.
לאחר שסיים את שיחת הטלפון, התקרב לחלון מכוניתה.
מה עם חברת הגרר?" - שאלה.
"יש לחכות כשעה וחצי”, ענה.
היא הניחה שוב את ראשה על מסעד המושב.
הוא ביקש ממנה להמשיך ללחוץ על דוושת הדלק. היא בעיניים עצומות – לוחצת... האם האנרגיה שלה תעזור? הוא בעקשנות מנסה להניע...
השעה כמעט רבע לשלוש. קולות שיחה חדרו לאוזניה. פקחה את עיניה.
קבוצת אנשים יצאה מפתח המלון ופנתה לעבר האוטובוס. בידיהם תיקים ומזוודות. נעו באיטיות, פיזרו את השינה מעיניהם. פניהן של הנשים הצעירות כבר היו מאופרות. לאן? טיול בארץ? לשדה התעופה?
היא השתוקקה תמיד לצאת איתו למסע, יחדיו.
השעה שלוש לפנות בוקר.
היא הביטה בו מתוך המכונית ועקבה אחר תנועותיו. זכרון תנועות גופו מעל גופה הציף אותה בחום. אהבה כל כך להביט בפניו כשהוא נע בתוכה.
לפתע אחזה את המכונית טלטלה של התעוררות. ראתה את החיוך הרחב שעלה על פניו.
המנוע החל להשמיע קולות חיים. הוא סימן לה באצבעו שמשהו טוב קרה.
החיוך המסויים נתן ברק בעיניו. ברק המוכר לה מרגעים אחרים.
המתינו. המנוע המשיך להתחמם. המכונית חזרה לחיים. העקשנות השתלמה.
הוא ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הציע שיסעו למוסך, וישאירו שם את המכנית. היא תיסע אחריו.
הוא החנה את המכונית בפתח המוסך והצטרף אל מכוניתה.
איזו הקלה. מבטיהם נפגשו.
רעב פתאומי תקף אותם. נסעו לטאבון ברחוב קרליבך, השעה הייתה כמעט ארבע לפנות בוקר. אשה צעירה ונאה עמדה מאחורי הדלפק, לבדה. מדברת עברית עילגת במיבטא רוסי. הזמינו דברי מאפה ממולאים בגבינה מלוחה. וקינחו בהנאה עם עוגת אוכמניות ותפוחים מטובלת בטעם ווניל.
משאיות החלו לפרק סחורה בשוק. נצנוצי שחר ראשונים החלו לבצבץ.
היו בדרך לביתו. סיבוב אחרון ברחובות תל-אביב בליל חורף סוער.
הגיעו. הוא פישפש בכיסיו בחיפוש אחר מפתחות הדירה.
לרגע נעצרה נשימתה. האם שכח אותם בתוך המכונית? לא.
השעה ארבע ורבע. האם לעלות לדירתו? האם לנסוע הבייתה?
בעוד כשלוש שעות עליה להתכונן ליום עבודה חדש.
המחשבות החמות הגיחו כאורחות לא קרואות כמו הגשם השוטף.
הוא הביט בה בעיניו היפות והעייפות.
היא נענתה לנשיקתו הרטובה.
