מאמר:
מנגד של שירה/ דורית ג'אן 

מאז שנוצר החיבור הראשון שלי לשירי רחל, נקשרתי לשיר "מנגד".

אני חושבת שמה שהביא אותי לאהוב את השיר " מנגד " של רחל כבר בקריאה ראשונה של שיריה, הוא העצב של הציפייה שאינה מתממשת. השיר כתוב בצורה שונה משירת הכאב שלה.

ה"מנגד" הזה הוא אוניברסלי ונוגע לגורלו של כל אדם, הוא אינו אישי רק לרחל. תחושת ההחמצה ואי היכולת לממש דברים מסוימים בחיים מוכרים לכולם. לכל אחד יש את ה"מנגד" שלו. לכל אחד יש משאות נפש וכמיהות שאינן מתממשות. שזירת הסיפור התנ"כי של אי כניסת משה לא"י מופלאה בעיניי . וגם המשל על שתי גדות הנחל שאין להן סיכוי להיפגש לעולם.

וזו הייתה תחושתי אז כשכתבתי גם את ה"מנגד" שלי, את שירי " נוף מולדתי". חשתי באותו לילה כל כך אבודה ומלאת צער, שאיני יכולה לממש משהו מסויים שהמילים נכתבו בדקה. חשתי אכן את העצב של משה, וגם את העצב של גדת הנחל שאינה יכולה לפגוש את הגדה השנייה.

ובכל ציפייה יש את אותו עצב נבו, אותו עצב שחש משה רבנו בעומדו על הר נבו משקיף אל הארץ המובטחת אך אינו יכול להיכנס אליה (דברים ל"ב, 48).

השיר של רחל הוא שיר נוקב של ציפיה חזקה: הפתיחה יוצרת שילוב של ציפייה כפולה, ציפייה של הלב ושל האוזן: "קשוב הלב, האוזן קשבת". ושימו לב, הלב קודם לאוזן, הציפייה הוא קודם כל ציפייה של הלב. והכאב הוא שזו ציפיית שווא, ציפייה שאינה מתממשת. וכבר בבית הראשון היא יוצרת את ההקבלה למשה על הר נבו: הוא רואה את האובייקט שאליו הוא משתוקק ויודע שאין לו סיכוי להגיע אליו, והיא כותבת זאת בשפה תמציתית: "בכל ציפייה/ יש עצב נבו". המושג "נבו" מופיע גם בבית השלישי, כאמירה של גורל: "איש ונבו לו / על ארץ רבה". נבו מופיע פעמיים לחזק את הקשר למעמד של התבוננות משה על הארץ שאינו מגיע אליה ולא יגיע אליה לעולם.

בבית השני יש דימוי נוסף, השוואה נוספת: שני החופים של הנחל שמתגעגעים זה לזה, ואינם יכולים להיפגש, אין להם סיכוי לעולם להיפגש. גם זו תחושה קשה של החמצה, של עצב. והיא משתמשת בביטוי קשה: "צור הגזרה: רחוקים לעד". זו גזרה קשה להם, גזרה קשה כמו צור, כמו סלע. ואולי גם זו גזרה של האל, כי האל נקרא בתנ"ך צור: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט" (דברים ל"ב, 4).

ה"מנגד" הוא משהו משתנה בחיינו: לכל תקופה יש את ה"מנגד" שלה ואין אנו מחויבים, יכולים או צריכים לממש את ה"מנגד" הזה. לעיתים, יש לקבל את הידיעה שיש דברים שתמיד יהיו מנגד עבורך. האמינו לי, כשיש לנו הידיעה וההשלמה עם כך, החיים הופכים נסבלים יותר.

הנה ה"מנגד" של גדולת המשוררות רחל וה"מנגד" שלי נוף מולדתי.השיר מופיע בספרי "עד מאה ועשרים שירים" בשער "מהדהדת את רחל המשוררת" :

מִנֶּגֶד/ רחל

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

וזה השיר שלי: "נוף מולדתי": בשעות שחשתי ציפייה לא ממומשת, כאב וחוסר מוצא, חשתי את אותו עצב נבו, אותה ציפיית נבו שאינה יכולה להתגשם. חשתי את הכאב של משה המביט מהר נבו, וגם את הכאב של גדת הנחל שאינה יכולה להגיע לגדה השנייה. הרגשתי הזדהות עם רחל המשוררת, זיקה חזקה אליה ואל השיר שלה, וכתבתי שיר שמהדהד את השיר "מנגד". השיר שכתבתי נתן לי פורקן, וחשתי את כוח המילים כי שאבתי השראה מן השיר של רחל: שיר שמדבר על כאב אוניברסלי, ציפיות שיש לכל אדם והן אינן מתממשות עד כדי כאב:

נוף מולדתי/ דורית ג'אן

כָּל הַנּוֹף הַזֶּה

הַשָּׂרוּעַ לְמַרְגְלוֹתַי,

כָּל מְלוֹא הָאֶרֶץ הַזּוֹ

פּוֹרִיָּה.

כִּנְטוֹעַ עוֹלָל נֶאֱחָז

בְּדֹפֶן

רֶחֶם אִמּוֹ.

וַאֲנִי, צוֹפִיָּה מִנֶּגֶד.