מאמר:
אף אחד לא רואה ממטר/ שלומית מירון
"האחר הוא אני" הוא הסיסמה שנושאים מוסדות חינוך בישראל על קירותיהם, אולי כהטרמה לטרגדיה שמתרחשת כרגע במחוזותינו.
זוהי סיסמה שדווקא קיומה מעיד על העדרה. שם, במסדרונות ביה"ס, יחוו הילדים טראומות שיגררו אחר כך לאורך חייהם. מישהו כבר ימצא בהם פגם, מישהו יסמן אותם בגלל מוצאם, צבעם, לבושם, ציוניהם, תחביביהם. מה זה משנה? טבע האדם.
מול קביעתו של סארטר: "הגיהינום הוא הזולת", מרטין בובר אמר כי: "רוצה האדם להתאשר בישותו על ידי האדם. נפש האדם זקוקה לאישור, משום שהאדם בחינת אדם זקוק לכך... בני אדם מגישים זה לזה את דגן השמיים של היותם עצמם."
החזון של מרטין בובר הוא גם הבסיס לרומן "מורטוריום" – שבמרכזו מערה שהפכה מרכז לשיקום נשים שנקלעו למשבר בחייהן בתקופת ההיריון או לאחר לידה. מנהלות המרכז מנסות להעניק לנשים מורטוריום (שמיטת חובות, פסק זמן) כדי שיוכלו להיפגש עם עצמן. הרעיון הוא שכאשר יקבלו רשות להיות בדיוק מי שהן, כאשר ילמדו לכבד את עצמן הן יוכלו להעניק לילדיהן ולכל סביבתן את "דגן השמיים של היותם הן עצמן".
שכן מה הופך את הזולת לגיהינום אם לא העובדה שבתוך תוכם בני אדם רבים לא נותנים לעצמם ערך, הדר וכבוד, אלא להיפך. ואז כשעומד מולם זולת הם נוטים לזהות בו קודם כל את אותם חלקים מוכחשים/דחויים שבהם, חלקים שהיו שמחים להכחיד אילו רק ניתן היה. לעיתים קרובות, רק בשל התזכורת הכואבת הזאת זוכה האדם שמולם לשנאה, למידור.
אבל האדם שמולך הוא לא רק תזכורת לחלקים כואבים ("חלקים חבולים" – כפי שמכנה אותם גיבורת "מורטוריום") אלא גם מקור השוואה – אם הוא לא מזכיר לך את מגבלותייך ופחדייך הוא אולי מזכיר לך את מה שחסר לך.
הגיבורה, קרן אביגיל, ונשים פגועות נוספות מחפשות ב"מורטוריום" מפלט מפני התביעות החברתיות ומפני השיפוטים החברתיים. את המקום הזה הקימו שתי נשים שהחליטו ליצור מקום אחר – אוטופי – שבו יהיו כללים אחרים. אחת מהן היא אחלאם - עובדת סוציאלית ערבייה-ישראלית שלא מצאה את עצמה באף מקום.
מתוך מורטוריום:
"שנים שנאה אותם, את אלה שכיבו לה את האמא, ורק אחרי שבת דודתה נרצחה באכזריות על רקע כבוד המשפחה - הבינה שכל אדם, בכל רגע, צפוי למשפט שדה על ידי תרבות זו או אחרת. יש תרבות שהורגת ברגע - בברוטליות, באכזריות, ויש תרבות שהורגת לאט לאט, באלגנטיות. בכוח ההמון. על אותו הדבר ששבחו אותך אתמול יכולים לנדות אותך מחר. אפשר לסקול אותך לאט לאט, באבנים קטנות וזעירות, או בבת אחת באבנים גדולות. לעתים קרובות בשם אהבת האדם.
אבל לכאן – למקום שלה - יד ההמון לא תגיע. לא זו שמנופפת בדגל שחור ולא זו שמנופפת בדגל אדום."
בעזרתו של רב יהודי, עם עמיתה יהודייה, מקימה אחלאם מרחב אנושי אוטופי.
אך האם באמת ניתן לשנות את טבעו של האדם בעזרת חזון, מודעות גבוהה ורצון טוב? ההתרחשות במערה מורכבת כפני הנפש.
מחסורים ושיקופים
הרומן "מורטוריום" מתחיל בסיטואציה שבה הגיבורה – קרן אביגיל מסתתרת מאחורי השולחנות האחוריים בחתונה של חברתה. הטקסט הציני שמלווה את הזוג לחופה נכתב מן הסתם מתוך הצמדות לתודעה שלה:
"האצבע של ליאת מוגשת זקופה ונחושה. אזק אותי יקירי, פטור אותי מהבלבול, מהבחירה החופשית, מהבדידות הקיומית. אמור לי שיש לך תוכנית קוסמית עבורי - עבודה קבועה. בית. ילדים. משפחה שלמה. הלב שלה התכווץ מקנאה והיא צמצמה את עצמה רגע לפני שתגיע התרועה וכולם במין טקס פולחני, באקסטזת כישוף, יקיפו את החתן והכלה במצמוצי שפתיים, בלחלוחי עיניים, בקריאות שמחה. נפל דבר בישראל. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. "
ואז הכלה הולכת לחפש אחריה: איפה נמצאת חברתה הטובה ברגע השיא של חייה.
"קרן! סוף סוף!" היא התגלתה בפינתה הנידחת. הכלה בכבודה ובעצמה באה לחפש אותה.
"וואו, אני שיכורה לגמרי. איפה את מתחבאת, יקירתי, ברגע השיא של חיי?"
לא רואה ממטר. איזו אידיוטית. לא רואה כלום חוץ מעצמה. עכשיו שמח לה, אז כל העולם שמח. זה ברור לא? איך בכלל היא מסוגלת לחשוב אחרת, לראות אותי למשל - את מה שעובר עלי עכשיו? ליאת הביטה באכזבה בעיניים הקשות שהטיחו בה דברים, ועיניה ענו לה: ואת קרן, מסוגלת לראות שיש פה כרגע עולם אחר? משהו אחר ממה שאת חווה? או שגם את לא מסוגלת לראות ממטר? לפרגן. לפרגן. לא לשכוח לפרגן. היא חיבקה את ליאת חיבוק אמיץ ורק התפללה שתשתוק, שלא תגיד כלום. וליאת הרגישה את מגעה, את הצעקה שהיתה כלואה בזרועות המחבקות . חיבקה, עזבה והלכה. חברה טובה".
קרן תופסת את עצמה. היא לא היתה מסוגלת לראות את ליאת, רק את מה שליאת שיקפה לה כחסר בחייה. את כישלונה לכונן מערכת יחסית, את אכזבותיה מהחיים.
אבל למרות רגע התובנה המכונן, רגע החסד של ההכרה הבהירה שיודעת להתבונן בעצמה ולסגת - ההשלכות וההשתקפויות שצפויות לגיבורה שלנו – קרן אביגיל, עוד רבות.
היא מגיעה למורטוריום ששם מלמדים אותה ללמוד את עצמה בתנאים אידיאליים, ודווקא בשל כך המסקנות שלה קשות:
"בחדר הסמוך התנגנו צלילים רכים. הווילונות הסגולים רפרפו על פני חלונות הענק שבעדם נשקף הגן הקסום ביותר בעולם, נעו בגלים קטנים מול מרחבי המדבר, מנסים להתאים את עצמם כמיטב יכולתם לחלומם של יוצריהם. מדרגות האבן קראו לטפס מעלה מעלה, לאיזו התעלות, כך היא חשבה, שהייתה יכולה להתקיים כאן אם רק לא היו פה בני אדם.
והיא הרגישה את צער התבוסה במה שסוף סוף הובן כבלתי אפשרי - הרצון של כולן כאן להשיל את עורן - להפוך לאדם הנכון. ומי הן אם לא נשים המסרבות להיכנע לתרבות שמנמיכה אותן, משעבדת אותן, משכיחה מהן את מה שבאמת חשוב. והנה הן עולות ופורצות, מזדככות, מתעדנות, מתחזקות, ואז ברגע אחד נופלות לתחתית השאול. סולמות וחבלים. תוכל לאלף סוס לרוץ ולדלג מעל משוכות גבוהות, וזחל שיקרה בדרכו יגרום לו ברגע אחד להעיף אותך ממנו ולשבור לך את המפרקת.
הכול חוזר לטבעו ההיסטורי, ההישרדותי, הראשוני. גם היא תחזור. מה כבר יועילו ימי החסד האלה?"
לאחר אין פנים (דה-הומניזציה)
הרומן "מורטוריום" מציב את ראיית האחר כנושא מרכזי וגורלי בהתפתחותה של כל נפש.
אבל הסלידה שלנו מחלקים בעצמנו ולכן גם מהאחר - הם לא החטא הגרוע ביותר, שכן יש דרגה נוספת שאליה ניתן להידרדר והיא: שלילת מעמדו של האדם שמולך כיצור חי וקיים כמוך, כאחד שאוהב וכואב ומשתוקק – שווה לך בפגיעותו ובאנושיותו, חולק איתך את היותך בריה בת תמותה בעולם של חי צומח דומם. קוראים לזה דה-הומניזציה.
מאחר ש"מורטוריום" הוא מעבדה ללימוד טבע האדם, הוא מביא מפעם לפעם ניסויים בפסיכולוגיה חברתית המלמדים על הטבע הסבוך והבעייתי הזה, ולא רק הטבע שלנו – טבע חייתי בכלל. שהרי בעלי חיים אנחנו בסופו של דבר – נאבקים על טריטוריה, על כוח, על שליטה, ומגיבים בתוקפנות לכל מה שמתפרש כאיום על הישרדותנו.
מחקרים מאלפים בפסיכולוגיה חברתית מדגימים מה קורה כאשר אנשים נכנסים לתוך תפקיד, מאמצים רציונליזציה כזו או אחרת, מכלילים או עושים דה-הומניזציה לאדם שלפניהם. רבים מהם נערכו אחרי מלחמת העולם השניה בניסיון להבין איך בני אדם יכולים לנהוג בכזאת אכזריות כלפי בני אדם אחרים.
מסתבר שכל מה שצריך כדי לפגוע באחר הוא שנאה או אדישות.
שנאה קמה מעצמה ברגע שאתה מייחס למישהו כוונת זדון כלפייך, אדישות נוצרת כאשר אינך מכיר בעומד מולך כיצור חי ומרגיש.
כך למשל תעשה הכל למען חיית המחמד שלך ולעומת זאת תישאר אדיש לחלוטין לחיה אחרת שדרכה לצלחת שלך עברה מסע התעללות קשה כי מבחינתך היא בסך הכל "אוכל".
מתוך מורטוריום:
"תראי את הפרה, שבאמת בלי שעשתה שום דבר מיוחד, בהודו נותנים לה כבוד מלכים ועוצרים בשבילה את התנועה ובעולם המערבי היא פשוט המבורגר."
עיוורון או שנאה, אדישות או קנאה – כל הנחלים מובילים אל ים התודעה הקולקטיבי והים איננו מלא.
"מורטוריום" – כמסע נפש אישי וחברתי – מציף את כל השאלות הללו ומבקש – אם לא למצוא להם תשובות ופתרונות – לפחות להבין כיצד אנו חושבים, כיצד אנו מאמצים לעצמנו רציונליזציות המכוננות סיפורי חיים, סיפורי נשים, סיפורי עמים – אם תרצו.
הגאולה – איך לא – נמצאת תמיד באומץ לבו של היחיד לפרוץ את תבנית נוף מולדתו.
* שלומית מירון - סופרת ומנחה סדנאות לכתיבה אינטואיטיבית ואת הסדנה הותיקה "סיפור חיים".
מחברת הרומן "מורטוריום", קובץ הסיפורים הקצרים "ככה נראה אושר – סיפורים מאמצע החיים" וספרי ילדים ובהם: "המוצץ שלי והמוצץ של אבא – סיפורו של מסע גמילה משפחתי" שתורגם לשפות זרות ונבחר על ידי המכון לתרגום ספרות עברית. סיפוריה הקצרים ושיריה פורסמו בכתב העת האקדמי לספרות ולהגות יהודית "מראה", ב"סלונה" ובאתר "פסיכולוגיה עברית".
