פרק מספר:
המסע לרכבת מאחור / אפרים אסכולאי

הילדות המוקדמת

נולדתי בתל אביב, בבית החולים פרויד )שכבר מזמן אינו קיים(

בתחילת רחוב יהודה הלוי, בשעות שלפני הזריחה בכ”ב אדר ב’

תרצ”ה, 27.3.1935 . נדמה לי שזיכרוני הראשון הוא כתינוק המובא

לשקילה אצל רופא הילדים ליד גן מאיר בתל אביב, אך יש

המפקפקים באפשרותו של זיכרון זה, וייתכן מאוד שהצדק עמם. בכל

מקרה, יש לי כמה הבזקי זיכרון משנות ילדותי הראשונות, ויש לי

גם תחושה שאם ארצה בכך, אוכל להעלות זיכרונות נוספים. במבט

לאחור, בכל אופן, נראים לי אותם ימים כתקופה יפה, עם הורים

שהיו מאושרים למדי בחייהם, עם משפחה )מדרג שני( ענקית –

שאליה עוד אשוב – המתחילה בתודעתי בדירה בקומה שנייה של

בית לבן ברחוב שטנד, ולה מרפסת לבנה הפונה לחזית, בעיר לבנה

שרוב רחובותיה עדיין חול.

תמונה א’: ארוחת ערב במרפסת הדירה. אבי מביא לי צעצוע

חדש: עמוד קטן ומוכסף שבראשו פנס רחוב מיניאטורי ובבסיסו

סוללה הניתן להדלקה ולכיבוי באמצעות מתג. אני מניח אותו על

12 אפרים אסכולאי

מעקה המרפסת, אור המרפסת כבה, ואני מדליק ומכבה את פנס

הרחוב שלי. באותה מרפסת אני יושב ורואה את שיירות הגמלים

עוברות לאטן ברחוב ומובילות זיפזיף מהים לאתרי בנייה.

תמונה ב’: אנו הולכים ברגל לבקר את סבתי. כנראה בשבת

)היות שלא נסעו אוטובוסים ורכב כמובן לא היה לנו(, ואני אוחז

בידי, בזהירות, מתנה ארוזה בקפידה – קומקום חרסינה זעיר ומעוטר,

עבור הוויטרינה של הסבתא )הייתה לי סבתא אחת. השנייה מתה

ברעב באוקראינה(. גופו של הקומקום עדיין מצוי אצלנו בבית.

המכסה אבד או נשבר בשנים הרבות שעברו מאז.

היות שעבודתו של אבי )במחלקת ההתיישבות או במחלקת

העבודה של הסוכנות היהודית( התרכזה באותה תקופה בעמק חפר,

עברנו באביב 1938 לאביחיל שעל יד נתניה. היה לנו בית קטן, לול

תרנגולות לידו, אורווה לסוס אחד ובה סוס בשם דולפוס, כנראה

בהשראת אירועי אותה שנה. להוריי היו חברים במושב ובכפר ידידיה

הסמוך. במגרשים הסמוכים עדיין לא היו לנו שכנים קרובים ממש,

והיינו די מבודדים. אני התחלתי ללכת לגן ילדים באותה תקופה.

אבי הִרבה בנסיעות, והיה לן בירושלים בימים ראשון ושני וחוזר

הביתה רק בערב יום שלישי. פרט לשנים שבהן גרנו בירושלים,

נמשך נוהל זה כעשור. כדי להקל את בדידותנו קנה אבי רדיו שלו

הקשבנו בקביעות, ובפרט לפינת הילדים ששודרה באנגלית בכל

ערב. עם אמי דיברתי אנגלית, ורק בכיתה ב’ עברתי לעברית.

הפסנתר של אמי, שבו ניגנה שעות רבות ביום, אפשר לה לתרגל

והסב לי הנאה מרובה מאז ילדותי ועד לאותה תקופה שבה פסקה

מלנגן.

תמונה ג’: אבי מוצא חסידה שבורת רגל בשדה סמוך. הוא מביא

אותה לידידנו הווטרינר, שחובש את הרגל, ואנו מכניסים אותה

ללול התרנגולות )לשמור עליה מפני התנים, הצבועים וטורפים

אחרים(. החסידה, שהייתה כנראה צעירה, החלימה במהרה. ביום

היינו מוציאים אותה מהלול ומשחררים אותה להתעופף ולצוד את

מזונה. בערב הייתה מתייצבת ליד הלול, ואז היינו מכניסים אותה

המסע ברכבת לאחור 13

ללינת הלילה, וחוזר חלילה. ידידותית הייתה חסידה זו, ואפשר היה

ללטף אותה ולשחק עמה. בשכונה גר ילד בגילי, מוישל’ה, שפחד

מהחסידה פחד מוות. עליי להתוודות שבן דודי אָיַה ואני אהבנו,

באכזריות האופיינית לילדים, לשבת זה ליד זה, להחביא את החסידה

הצייתנית מאחורי גבנו, לפתות את מוישל’ה בהבטחות שהחסידה

איננה, ולאחר שהתקרב דיו, לתת דחיפה קלה לחסידה שמקורה

הארוך והאדום הופיע בין ראשינו. הילד היה נס בבהלה, אך לא למד

את הלקח והמעשה חזר על עצמו )אותו איה הפך בבגרותו לווטרינר

ואף ניהל את המכון הווטרינרי הממשלתי(. בשלהי הקיץ עזבה אותנו

החסידה. אולי הצטרפה מחדש לאחיותיה?

תמונה ד’: גשם מתחיל לרדת. אמי ואני ממהרים ללקט סירים

ולפזר אותם בבית, באותם המקומות שבהם דלפה התקרה, כדי

לקלוט את מי הגשמים )כשעברנו לירושלים והגשם התחיל לרדת,

רצתי באופן אוטומטי להוציא סירים, אך אמי הסבירה לי שמכיוון

שמעלינו יש עוד קומה, אין סיכוי שהתקרה תדלוף(.

תמונה ה’: במרחק לא רב נשמעות יריות. אמי מכבה את כל

אורות הבית, תופסת אותי, ואנו נשכבים מתחת למיטת הוריי ומחכים

שם עד יעבור זעם.

מעברים, הולדת שמוליק

לא עברה שנה באביחיל ושוב אנו עוברים, הפעם לירושלים. לדירה

בקומה ב’ ברחוב אלפסי שברחביה. הציקה לי המחשבה מה עלה

בגורלה של החסידה. האם שבה אלינו לאביחיל? באותה שנה הובאתי

לבית החולים אסותא בתל אביב ושם ניתחו אותי להוצאת השקדים

והפוליפים, בתקווה שארפא מתחלואים שונים שלא הרפו ממני. היה

זה האות לתחילתה של תקופה אומללה של דלקות אוזניים, שכללה

שתי “פתיחות אוזניים” בהרדמה ומיררה את חיי עד שעברנו לפרדס

חנה כעבור כמה שנים. התוצאות של דלקות אלה רדפו אותי עוד

שנים רבות. חלק גדול משנת הגן האחרונה והשנה הראשונה בבית

הספר עברו עליי במיטה.