אינני רוצה לעלוב באיש, זרושפה שמי ודר אנוכי ביחידת דיור שני חדרים אצל אבי , עם הרבה ספרים , מחשב , קמצוץ ידידים, ומעט נשים מזדמנות, גברים כמעט ולא. אינני אוהב קירבה , למעשה סולד גופי ממנה, את נשותיי אני אוהב על צלולואיד או דף, או במקרה הקיצוני אני מוכן להתערסל בגל קול אחד ולא יותר, אך לעלוב? לא! לא! איני מוכן! בדירתי הקטנטנה אני משתעשע לי עם וב- י ד י י , לעיתים כותב סונטה שקספירית, או שיר אלתרמני או זך ככל העולה על רוחי, וכך בין לגימה ללגימה, מלאכת הכתיבה לי היא לחם חוק, ויש יאמרו שלי היא לחם צחוק . תהיה אשר תהיה , פשוטה היא לי כמו אוויר לנשימה, לו רק הייתי יכול לרדת לחקר האמת ולהבין על מה המהומה, מדוע אנשים נופלים בשבייה של השירה , או הולכים שבי אחר זה הבקיא במלאכתה. 
כתיבה היא כתיבה ותו לה לה לה, אך לעלוב, כך סתם? לא יהיה ולא היה!
כיצד אופיע מול פלוני המשורר, ובין רגע אכתוב על המקום, שיר נעלה יותר, משעשע יותר , עשיר יותר, פיטני יותר, הגותי יותר, כיצד? הרי רגע לפני סיפר כבודו כיצד גילה את השכינה המשוררת, וכיצד פגשה זו את כבודו בפינת רחוב או על ספסל שם נגעה בנשמתו שירה,  וכשיסיים ירכין ראשו בלאט ובצניעות, או שמא יזקוף ראשו בגאווה , וכל זאת לאחר חזרות כה מרובות שערך מול המראה . כיצד אפיל רוחו של עגל רך בחלב השיר, גם עם גילו עב בזמנים.
וכך אני זרושפה ללא לאות ללא שהות אחראי על לידתו של שיר . הקול אכן קולו של אדוני השיר, אך את נפשה סיתתו ידיי , ידיי זרושפה אל השירים.
והמשורר נחבא אל הכלים או האחר יוצא לקרב, אין זה משנה- " אין נעלה מהשירה " יומרו יחדיו . 
ושדרן השיר מסכם זאת כך: "האדם  ניתן לשכפול וכך גם שירותיו, וזרושפה, אל השיר נושא מטלטליו."

והמשורר ששכינתו פגשה שרף פורש אל בדידותו ואל סתם דף:
" 
אֵיךְ אוּכַל 
אֵיךְ אוּכַל 
אֵיךְ אוּכַל
"
ואני הרי איני רוצה לעלוב באיש,
לא! לא! 
לא אוכל!