סיפור:
פרפרים שחורים/ גאולה שינה

מחניק לי ואני מזיעה. בחוץ יורד גשם, ויואב, בפעם האחרונה שעלה לחדר השינה בו אני שוכבת כדי להביא לי תה עם לימון, סגר את החלון ואמר שקר מאד בחוץ. אבל לי חם, חם מאד. אני זורקת את שמיכתי על הרצפה, אני בוערת. לא מדדתי חום אבל אני יודעת שיש לי ארבעים מעלות לפחות. אני אף פעם לא מודדת חום, גם לא לילדים. מספיק לי להניח כף יד על ראש אחד הילדים או על בטנו כדי לדעת אם יש חום וכמה, בערך. גם תרופות להורדת חום אני לא אוהבת. אני חושבת שעדיף לתת לגוף להילחם בחיידקים שמנסים להשתלט עליו, ובמקרה הצורך, אפשר לשים מגבת רטובה על המצח וגם אחת על הבטן. המגבות שעל גופי כבר לוהטות וגם הן מושלכות על הרצפה. 

יואב שוב עולה לחדר ומחליף לי את המגבות. תיקחי כדור, מה אכפת לך, הוא מפציר בי, את לוהטת, אין לך ממה לפחד. אני לא מפחדת, אני פשוט לא אוהבת. תפתח, תפתח לי את החלון אני מבקשת וממלמלת משהו על פרפרים שחורים, אני צריכה אויר וגם הפרפרים. האוויר הקריר מלטף את גופי ואני מרגישה מעט טוב יותר. מה עם הילדים, אני שואלת?  הם בסדר, הוא משיב, הכנתי להם פיתות עם חומוס וחמוצים, אל תדאגי. פיתות עם חומוס וחמוצים לארוחת השבת? אבוי לי! אני מנסה לקום מהמיטה אבל לא מצליחה. למה פיתות עם חומוס לארוחת השבת אני מייבבת והפרפרים השחורים חגים מעליי, למה? יואב מבקש שאנסה להירדם ושאפסיק לדאוג, ומשכנע אותי שלא קרה שום אסון אם פעם אחת בחיים אין ארוחת שבת מסודרת. אני חושבת שזה נורא. אולי לא אסון, אבל נורא, שאני, שכבר בימי ראשון מתכננת את ארוחת השבת, בודקת מתכונים, מכינה תפריט מסודר ורשימת קניות, לא מסוגלת לרדת מהמיטה ולהכין אוכל. מה יהיה? אני מיבבת ופרפר שחור מתיישב לי על האף, מה יהיה איתי? יואב אומר שאקח כבר כדור, ואני שומעת את הכעס זוחל לקולו. אני מבטיחה שאם החום לא ירד עד מחר בבוקר, אקח. יואב יוצא מהחדר ואני נושמת נשימה עמוקה ושוקעת לתוך הכרית. עיניי שורפות ואני עוצמת אותן בכח. זה יעבור, זה יעבור אני לוחשת לעצמי ורואה את עשרות הפרפרים השחורים מתעופפים בחדר. הם זהים  לחלוטין ואי אפשר להבדיל ביניהם כאילו  יצאו מאותו פס ייצור. משב כנפיהם הדקות  מצנן אותי. אני מרימה את שמיכתי מהרצפה ונדמה לי שאני מתכרבלת בה בעוד עשרות הפרפרים מושכים אותי אליהם, למעלה, לעוף, לרחף, לחפש פרחים שחורים ולמצוץ את צופם. אני משיקה את כנפיי במרץ, הן כואבות לי. אני מרחפת מעל בניין ישן בן שתי קומות. קבוצת פרפרים עוצרת למנוחה בקומת קרקע, בגן ילדים, וקבוצה אחרת נעמדת  על מעקה מרפסת בקומה השנייה. אני ביניהם.

...רוח חורפית נעימה נכנסת לחדר ואיתה קולות הילדים מהגן שמתחת לדירתי השכורה. אני קמה מהמיטה בעיניים חצי עצומות וסוגרת את הוויטרינה החומה. כעת הקולות כמעט ואינם נשמעים ואני חוזרת לישון. אני זקוקה לעוד כמה שעות שינה אחרי שכתבתי אתמול עד אמצע הלילה.  אני מתכסה מעל לראשי ומנסה להתעלם מהקולות. ככה זה כשגרים מעל גן, סובלים מרעש ביום ונהנים משקט מוחלט בלילה. מזל שאני טיפוס של לילה ויכולתי לשכור את הדירה בזול, לאחר שעמדה ריקה במשך שנים רבות, מאז עזב בנה של בעלת הדירה, שהיא גם בעלת הגן וגם השכנה שלי, את הדירה ואת הארץ ונסע לאמריקה. הוא עזב אותי לאמריקה, היא מיבבת כאשר היא מספרת על בנה יחידה. שתדעי לך, היא מנמיכה את קולה בעודנו עומדות בחדר המדרגות, שילדים יכולים להיות כפויי טובה, ולאחר מחשבה מוסיפה, אבל למרות הכל זה טוב שיש ילדים, חבל שלך אין. אני שותקת והיא מציעה לי לרדת מידי פעם לגן ולאכול צהריים.  יש המון אוכל וחבל לזרוק, היא מצטדקת, ואת אף פעם לא מבשלת. אני מציעה עזרה בתמורה והיא מצחקקת ומסכימה.

אני יורדת לגן פעמיים שלוש בשבוע. ארוחת הצהריים טעימה לי אך חברתם הקולנית של הילדים מתישה. יואבי, ג'ינג'י קטן , כמעט לבקן, מושיט  את ידיו ומבקש שאקח אותו על הידיים. אני נבוכה אך ברגע שהוא מניח את ראשו על כתפי ידי נשלחת כמו מאליה ומלטפת את עורו הבהיר, הכמעט שקוף. לעיתים הוא מגיש לי את לחיו החמה ואני לא מתאפקת ונותנת לו נשיקה. אחר כך אני עולה לדירתי, מגיפה את החלונות ומכסה אותם בוילונות כהים ועבים, וכותבת.  אני בוראת משפחות ומנפצת אותן לרסיסים. שברי אדם בוקעים מהן ומנסים בכל כוחן לבנות משפחות חדשות. גם אותן אני מנפצת באכזריות, עד כי יוותרו כולם על רעיון הקמת משפחה. כשאני מסיימת לכתוב אני מגלה שהלילה ירד וכל השכונה שקועה בשינה. אני מסיטה את הווילונות, פותחת את החלונות לרווחה ומזמינה את הפרפרים השחורים הנחים על מעקה המרפסת להיכנס לדירתי.  

עיניי השורפות נפקחות לקול מריבת הבנות. תאומות זהות, בעלות עור חיוור ובהיר, כמעט שקוף, וקול מצפצף. ראשו של יואב מציץ בחדר ושואל מה לעשות כשהן רבות. תן להם שיסתדרו לבד, אני לוחשת.  ליואב אין סבלנות  ואני שומעת את צעקותיו במסדרון. השקט שמשתרר הוא זמני, עד שאחת הבנות פורצת בבכי והשנייה מיד אחריה.  יואב מבקש מהבנים הגדולים לעזור לו ואני מכסה את ראשי בשמיכה. מחר, אני מבטיחה לעצמי, אקום מהמיטה, יהיה מה שיהיה. אני אכנס למטבח ואכין ארוחת צהריים משובחת, אפצה את הילדים ויואב על היום. אני מנסה להיזכר במצרכים שקניתי השבוע לארוחת השבת. בשר טרי, ערמונים, שזיפים שחורים ומשמשים כתומים. צלי בערמונים ופירות יבשים, אני נזכרת בשמחה, זה מה שתכננתי לבשל, בתוספת אורז לבן עם צימוקים ואגוזים. לקינוח תכננתי להכין פרפה חלבה אבל אולי אדחה את זה לשבוע הבא ואכין עוגת שוקולד פשוטה וטעימה. קקאו, סוכר, קמח, ביצים, קצת וניל ומים רותחים. זה הסוד, מים רותחים. כשהעוגה תצא מהתנור אני אחורר אותה בשיפוד ארוך ואשפוך עליה קרם שוקולד חם. אולי אפילו אקשט בסוכריות צבעוניות. הילדים בטוח ישמחו, במיוחד הקטנות. כן, אני מתעטפת בשמיכה ומחייכת לעצמי, זאת הארוחה שאכין מחר, ובינתיים אנוח כמה שיותר, ורק שהחלום המוזר והנורא לא יחזור. ליבי הולם בחוזקה. שרק לא יחזור.    

הדפיקות על הדלת מלוות בקולותיה של שכנתי, בעלת הדירה. תפתחי, זו אני. הכנתי עוגיות שאת אוהבת, תפתחי. אני מודה לה. מתי שתרצי, אני מוסיפה,  אחבר אותך לבן שלך לסקייפ, ותוכלי לראות אותו ואת הנכדים. חנה לא מסתדרת עם הטכנולוגיה. בקושי מסתדרת עם טלפון נייד אותו היא מחזיקה לבקשת הורי הילדים שבגן. את לא יודעת איך זה הורים, היא מתלוננת.  חושבים שאם הם משלמים כל חודש לגן הם קנו גם את הגננת. אוי ואבוי אם לא אענה להם לטלפון ואדווח להם על כל קקי שהילד עשה. אבל לפחות יש במכשיר הזה תועלת, היא מחייכת ופניה קורנות. הבן שלי, שם באמריקה, שולח לי תמונות של הנכדים לטלפון, וכך אני מרגישה שהם קצת איתי. אם הייתָ כאן, ככה אני אומרת לו,  הייתה לך הרבה עזרה ומה יש לך שם? שפה אחרת, תרבות אחרת, עולם אחר לגמרי. לא חבל שהילדים שלך גדלים שם? הוא לא רוצה לשמוע אומר שהוא עסוק בעבודה. אח, היא נאנחת מעומק ליבה, ילדים. ובכל זאת, היא מוסיפה, חבל שאין לך ילדים.

יואב מנער את גופי, למה את צועקת? מה קרה? בואי תתיישבי קצת במיטה. הבאתי לך מיץ תפוזים טרי שסחטתי ממש עכשיו, וגם סנדוויץ'  קטן. את מוכרחה לאכול משהו. יואב, אני מתנשמת בכבדות ואוחזת בכח בזרועו, יואב, כואב לי. כואבות לי הידיים. מהכנפיים. המון פרפרים שחורים, והייתי אחת מהם. המון יואב, וכולם נראים אותו דבר, כאילו יצאו מפס ייצור. אתה זוכר? נשימתי מעט נרגעת, אתה זוכר מה אמרו לנו על הבנות כשהן נולדו? שהן כל כך דומות כאילו יצאו מפס ייצור.  אני חוזרת לנשום בכבדות. הגענו כולנו, כלומר כל הפרפרים, לבניין ישן וקטן, מגעיל, ונעמדנו על מעקה המרפסת. חיכינו מספר שעות עד שהיא פתחה את החלונות והזמינה אותנו פנימה. נחרדתי.  היא  חיה לבד. בודדה. בלי ילדים. בלי בעל. החברה היחידה שלה היא השכנה הזקנה. אתה לא מבין יואב, זו הייתי אני! אני פורצת בבכי ואוחזת בכוח את ידו של יואב.  תגיד לי שזה לא נכון, אני מפצירה בו בעודי  מייבבת, תגיד לי שזה לא יכול להיות, שאנחנו ביחד ושיש לנו ארבעה ילדים. יואב משתחרר מאחיזתי וניגש למגירת התרופות. הוא מגיש לי כדור לבן ומאורך. תבלעי את הכדור עם המיץ, הוא כמעט ומפקד עליי, את בהזיות. הייתי צריך כבר מקודם להתעקש אתך על כדור. איזה שטויות שאת מדברת. אלוהים ישמור, אלוהים ישמור.  יואב מנגב את דמעותיי ומבקש ממני לעצום עיניים ולנסות לישון.  כף ידי נתונה בכף ידו כשלפתע אני מתיישבת בבהלה במיטה. איפה הם?  איפה הילדים שלנו? שקט מדי בבית. פיזרתי אותם, הוא מסביר וחיוך מתפשט על פניו, את הגדול לשכנים, את השני לחברים,  ואת הבנות לסבתא, כדי שתעסיק אותן שעה שעתיים. בחיי, הוא מוסיף, צריך המון סבלנות בשבילן. אני מחזיקה את כף ידו בכח ומבקשת שיישאר לשבת על ידי, שישמור עלי מההזיות הרעות והוא מציע שאחשוב על דברים טובים, כיפיים, כמו למשל על טיול הקיץ שעשינו לאורלנדו, כולנו, ועד כמה שנהנינו . או, רעיון טוב יותר יש לו, שאחשוב על הטיול שנעשה בקיץ הקרוב. שאחשוב על פארקים שהילדים יאהבו וגם על אתרים בשבילנו, כי גם לנו מגיע ליהנות ושאולי אחרי שארגיש טוב יותר, עוד שבוע שבועיים, ניסע רק שנינו לסופשבוע רומנטי בצפון. אני מודה לאלוהים על יואב, ועל הבנים, ועל הקטנות, כמעט שקופות עם צמות בהירות וארוכות. 

בשבת הגן סגור. אני יכולה לישון עד הצהריים באין מפריע. המיטה שלי נמצאת באמצע החדר שפעם היה סלון בדירת שני חדרים והרוח הסתווית מלטפת אותי. קרן שמש בודדה וחיוורת הזדחלה אף היא למיטתי וכעת היא מלטפת את עיניי, את אפי, את סנטרי. לא מתחשק לי לקום מהמיטה אך שפתיי היבשות מאלצות אותי לגשת למטבח שבקצה המסדרון הקצר ולשתות כוס מים ועוד אחת. אחר כך אכין לי קפה ומשהו לאכול, ואמשיך לכתוב.  אני אוכלת פרוסת לחם עם גבינה לבנה ועגבנייה וחושבת על יואבי, הג'ינג'י הקטן, כמעט לבקן, ועל חום גופו.  קטני, אני נזכרת איך אני מלטפת את שיערו החלק, והוא עומד מולי בתקיפות של בן שנתיים וחצי ומוחה "אני לא קטני, אני גדול". אחר כך הוא מרים את שתי ידיו אליי ואני מרימה אותו על ידיי.  זרועותיו הדקות מחבקות את צווארי ואני נושמת את ריחו. ריח של סבון וקציצות. בעלת הדירה שוב דופקת בדלת והפעם מושיטה לי צלחת קציצות ובמיה. תאכלי, היא מפצירה בי, אני יודעת שלפעמים בשבתות את שוכחת לאכול, תאכלי, היא מוסיפה, זה טוב.

אני מניחה את הצלחת במטבח, אולי אוכל מאוחר יותר. אחר כך אני מנתקת את הטלפון ומכבה את הנייד, מסיטה את הווילונות הכהים שבחדר העבודה שלי, ומדליקה את המחשב. אני בודקת מיילים, אין שום דבר מעניין, בעיקר פרסומות. אני בודקת את הפייסבוק. המון תמונות של משפחות מחויכות מציצות אליי. כולם נראים כל כך מאוחדים ומאושרים.  אני לא רוצה לראות אותם, וגם לא את ההורים שמגיעים בכל יום לגן לקחת את ילדיהם. אני יודעת מה הם חושבים עליי. שאני מסכנה, שאף אחד לא רצה אותי, שנשארתי בודדה ואומללה. בעיקר מכאיבות לי מחשבותיה של אמו של יואבי. חיוורת וכמעט שקופה, צמות בהירות מעטרות את פניה, עיניה משתדלות לא להיתקל בעיניי. יואבי, הוא קוראת בקול גבוה ודק, אימא פה. אימא, אימא, הוא צוהל לקראתה ורץ אליה בהתרגשות, גורר אחריו תיק קטן עם בקבוק ומוצץ. אימא, הוא מתרפק עליה, אימאל'ה. להתראות יואבי קוראת אחריו הגננת והוא מנופף לה לשלום. אני עומדת בפינת הגן ועיניי מושפלות. אף ילד לא רץ לקראתי ולא מנופף לי לשלום. אני מתנתקת מהפייסבוק וממשיכה את הסיפור שאני כותבת בשבועות האחרונים. סיפור על משפחה שנדמה לה שהיא מאושרת. לאב אקרא יואב. האם שוכבת במיטה עם חום, עדיין לא יודעת על מחלתה, וארבעת ילדיהם. שני בנים גדולים ותאומות קטנות, זהות. בהירות, כמעט לבקניות, עורן שקוף, צמותיהן ארוכות ובהירות. עד הקיץ המשפחה תתנפץ לרסיסים אך  אני עדיין לא יודעת איך. לשם כך עליי להיעזר בפרפרים השחורים.