סיפור:
חלום על ערב המלחמה / יאסר עבד אל-לטיף מערבית ראובן שבת

הייתה  זו שעת בוקר מוקדמת. זרם של סטודנטים נשפך לרחובות כלפי בית ספרם במעמד המזכיר את יציאת בני ישראל ממצרים. אם הבתים הם  ארץ זבת חלב ודבש אז הכתוב, הקשיחות שלהם, הם במדבר הלוהט של סיני.  אנשים ניסו לפלס את דרכם בתוך ההמון הרב שברחובות.  חלקם ברכיבה על אופניים אבל רובם ההליכה.

 באמצע כל המהומה הבחנתי בה, מסמיק כשהיא כושלת בהליכתה לפניי . היא נראתה רק כ בת 12 או 13 שנים, אבל הליכתה נראתה מוגבלת בבירור ,  ליד רגלה  הימנית  הצטמק מוט דק.

מיהרתי אחריה  וכאשר סוף סוף הגעתי אליה, לחשתי  באוזנה לשאול אם אני יכול לעזור. היא דיברה כל כך מהר עד שבקושי יכולתי להבין מה היא אומרת. ואז היא אחזה בזרועי לפתע בשתי ידיה. כאשר התחלתי ללכת זה היה כאילו אני מערסל אותה.

באותו יום, בדרך לבית הספר התחלנו לחוות תחושות מוזרות אחד כלפי השני, איפשהו בין חמלה למעין אהבה. הייתי מספר שנים מבוגר ממנה  ובבית הספר הפכנו  די מהר לבדיחה, סיפור אהבה כל כך ייחודי זה התחנן להיות ללעג. 

אולי אם הייתי  חווה תחושות דומות לפני כן זה. זה  היה חוסך לי את המרדף אחר הנתיבים העגמומיים האלה. כי  הם מילאו תפקיד בסופו של דבר בהצטלקות נשמתי.

בחלום אחר  גיששתי  בתוך חשכת חורבה הרוסה . הקרקע הושחרה ידי אש בוערת שבלעה  כל סימן של צמחייה והשאירה את הכל  צחיח. האופק האפור הבליח עם פרצים קצרים של אור והיא נעלמה , כמו ברק ללא הד של רעם. 

זיהיתי גופה חרוכה בין הריסות ורגלה מנוונת.

• יאסר עבד אל לטיף-סופר ומשורר מצרי צעיר,  ממובילי הזרם החדש בספרות המצרית כיום.