בין אסתטיקה לאותנטיות בשירה, ראיון עם המשוררת ברכה רוזנפלד /רון גרא
המשוררת, המתרגמת והעורכת ברכה רוזנפלד הטביעה את חותמה על הספרות העברית בכמה דברים חשובים.
דברים אלו הכוללים הן את שפתה המקורית והן את תרגומיה מהפולנית, מייחדים אותה היטב בנוף השירה העברית

 ברכה, כיצד נולד ספר חדש?

בדרך כלל ברכה כותבת כאשר משהו, מחשבה, רעיון, תמונה דמיונית עולה בראשה, לעתים אסוציאציה רודפת אסוציאציה ונולד שיר שלם. לפעמים נוצרת שורה בודדת שממתינה בסבלנות, עד שבהמשך, כעבור ימים או אף חודשים יתחבר אליה עוד משהו. ונולד עוד שיר. כאשר מתחילים להצטבר שירים רבים שאפשר לקבצם בספר מבחינת הנושא והסגנון – נוצר ספר. יש לברכה הרבה מאוד שירים שעדיין ממתינים להיאסף תחת מטריה הולמת אחת.

כך קרה עם ספרה הראשון "הייתי נערה של אש  הייתי נערה של מים", כאשר חשה שיש לה שירים רבים- בהם המוטיבים של אש ומים-חוזרים, (בדרך כלל כחומרי בנין למטפורות). זה היה המכנה המשותף לשירים לפיו נבנו פרקי הספר. כך קרה גם בספרה השני "שולמית איש האש" ובו שני מוקדים תמטיים: דמותה של שולמית כדמות נשית ארכיטיפית על היבטיה השונים ו"איש האש" כמטפורה לאש היצירה.

ואילו שני ספריה הבאים מוקדשים כולם לשני נושאים. "אמי מציירת" מוקדש ליצירתה של אמה, לביוגרפיה שלה כפי שהיא שזורה בביוגרפיה שלה עצמה, ליחסי אם-בת כאשר האם היא ניצולת שואה והבת נושאת עליה את הנטל הכבד שעבר אליה בהעברה בין דורית מסתורית ומודחקת על ידי שתיהן.

ספרה השלישי "אחר כך הייתי בראשית" מוקדש כולו למחלה קשה שחוותה ולהתאוששות ממנה.

ספרה הבא, שנמצא כבר בשלבי הפקה, מוקדש לנושא שאפשר לסכמו כמסע החיים ומסע האישה. יש לה ספר נוסף, שבעצם כבר נכתב ואפשר להוציאו לאור, אבל מתמהמה בהמתנה למימון. הספר מוקדש בעיקר לחוויית בתי הקפה ולתקשורת האלקטרונית עם כל הניכור שבהם..

 מהי השעה האידיאלית בעבורה בכתיבת  שיר? מאין היא שואבת השראה?

אין לה לברכה שעה אידיאלית או מועדפת לכתיבה. השעה האידיאלית היא, מבחינתה, שעה של שקט מוחלט, כאשר היא מצליחה לנטרל את הרעשים של הסביבה ולשקוע בשקט פנימי אמיתי של הקשבה אל העצמי. זה יכול לקרות בכל שעות היום או הלילה. (היא מעדיפה ביום).כך שהזמן הוא יותר פונקציה של האטמוספרה, האווירה ומצב הרוח אליו ברכה מצליחה להיכנס. אולי אפשר לקרוא לזה גם השראה. בתנאי החיים בהם היא חיה זה קורה מעט מאוד. אבל כשזה קורה, זה קורה בגדול. לכן היא כותבת, בדרך כלל, בגלים. גל של יצירה וגל של שתיקה.

מה מייחד את ספריה?
על מנת לענות, עלינו להתלות  פה באילנות הגבוהים, שכבר הגדירו את שירתה.

ד"ר חיים נגיד כותב על ספרה העומד לראות אור בקרוב:"עבודת טלאים"-בהוצאת ספרא:

: "שירתה של ברכה רוזנפלד מצטיינת באופק תרבותי רחב ועשיר היונק ממקורות של תרבות עברית ותרבות מערבית כאחת, וממזג שדות סמנטיים מגוונים, מתחומי ידע רבים ושונים,  כדי לברוא באמצעותם עולם פיוטי מרתק ומקורי.

ברכה רוזנפלד ניחנה לא רק בהשראה אמנותית ייחודית אלא גם בידע עשיר, והיא מתכתבת עם מקורות היהודיים – הטקסטים המקראיים ושירת ימי הביניים - ועם התשתית התרבותית של אירופה הקלאסית, על המיתוסים ואגדות העם שלה, ויוצרת מטפוריקה ייחודית ורבת עוצמה. ברוח המקרא היא כותבת למשל "וַאֲנִי נִמְלֵאתִי שָׁשָׁר וְשָׁנִי",  אבל קיימים בכתיבתה גם ביטויים כמו "בִּמְבוֹכֵי הַמֶּרִידְיָאנִים" –  שמקורם בשדה הסמנטי של הרפואה הסינית או "בִּתְדָרִים חֲשָׁאִיִּים מְשַׁדֶּרֶת הִרְהוּרִים חֲרִישִׁיִּים וּמֻצְפָּנִים הֵיטֵב"  -  שמקורם בלקסיקון הפיזיקה והריגול, או בתחום המיחשוב )"בַּאוֹטוֹסְטְרָדָה שֶל מֵידַע(" והמתמטיקה ("להתקין מטריצה מרושתת"), ועל כל אלו נוספת התכתבותה עם השירה העברית, כדי ליצור מטאפורות יפהפיות: "כְּמוֹ רָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת עַל כִּנֶּרֶת רוּחָהּ".

כתיבתה מאופיינת במבט מצועף וחולמני על המציאות, בצד הסתכלות מפוכחת ואירונית. כאשר עין אחת "מִשְׁתּוֹמֶמֶת,/שצִּמָּאוֹן לְסוֹד הַחֲלוֹמוֹת עֲדַיִן מְכַסֶּה אוֹתָהּ/ כְּמוֹ יָרוֹד.", ואילו העין השניה היא "עֲדָשָׁה גְּבִישִׁית וּטְהוֹרָה, אֲשֶׁר יוֹרֶדֶת פְּנִימָה/ כְּמוֹ דְּלִי אֶל עֹמֶק הַבְּאֵר"

חמוטל בר יוסף כתבה לי: " את כותבת כל-כך יפה, חזק, חכם, נוגע ללב, עם רגישות רבה ללשון ויכולת המצאה לשונית מאד מרשימה."

אילו פרופ' גד קינר כתב בהמלצתו על הספר הבא: 

"המשוררת הותיקה ברכה רוזנפלד היא מזה שנים מן היוצרות הרבגוניות ביותר בשירה העברית העכשווית: כתיבתה מוהלת רגישות של שירה לירית אנינה ורגישה באירוניה ריאליסטית מפוכחת ("בתחרות על עליונות הטעם,/ מתיקות הסוכר ותחליפיו/ נלחמת במרירות הקפה // תוספת החלב היא מתכון בטוח/ לפשרה".

 קשה להקיף את מכלול הנושאים והסגולות הסגנוניות המגוונות של שירת ברכה רוזנפלד, הנעה על כל מטחוי הקשת של הסקאלה שבין שירה עממית עסיסית, בשיח דיבורי ציורי ורווי ניחוחות ים-תיכוניים, ושירה "גבוהה", רב-רובדית ומעודנת; שירה בעלת מנעד הדימויים והמטפורות שבה רחב, מקורי ומאתגר; שירה שיש בה כנות, ללא שמץ הצטעצעות; שירה השאובה מן החוויה המקומית – הישראלית והיהודית להיבטיה הרבים".

מי קהל היעד שלה ?

מבחינתה, קהל היעד שלה הם כל אוהבי השירה, אך בעיקר, האינטליגנטיים שבהם, הם אלה שמסוגלים להעריך באמת את איכויותיה.

מה מניע את ברכה להמשיך  לכתוב ולהוציא ספר ?

כשם שהזאטוט  מניע את עצמו לקשקש משהו על דף ניר ולהראות לאמו בצפיה לאישורים ואישושים, לחיזוקים ולשבחים משום שהוא רוצה להוכיח שגם הוא יכול,אולי גם המשורר כזאטוט רוצה להראות שהוא קיים באמצעות היצירה? באשר למשוררים ולקוראים ולמבקרים, הרי העולם אינו נוהג כמו אמא לתינוקה. כך שבעצם, באמת, ברכה אינה יודעת, אבל היצירה עצמה, עצם התהליך גורם לה לשמחה, והתוצר המוגמר גורם לה לסיפוק.

מהי שאיפתה כמשוררת ?

השאיפה של ברכה, היא לא ליפול לתוך המלכודת של שביעות רצון עצמית,אלא לראות הכל בפרופורציות האמיתיות, שהן תמיד בהשוואה אל מה שקורה בפסגת השירה העולמית. לאלו השגים הגיעו המשוררים הנחשבים בעולם, במה מטפלת יצירתם, ובעיקר, הרי זה מה שחשוב, ה"איך", האסתטיקה, באיזה אופן. כמו כן חשוב לה שהרעיונות המובאים ביצירה יהיו תואמים ברמתם ותחכומם ולא נופלים מן ההשגות של ההגות והפילוסופיה העכשווית, לגבי תפיסות העולם וה"מציאות" במובן הרחב ביותר. הפרופורציות הנכונות הן שאמורות לשמור עליה במלוא הענווה המתבקשת מכל יוצר. הרי אף אחד מאיתנו לא יכול להמציא את הגלגל מחדש.

האם ברכה שייכת למשורר הנורמטיבי?

אין בכלל לדבר על נורמה ונורמטיביות כשמדברים על יצירה אמנותית-מדגישה ברכה, אולי אפשר לדבר על רמה אמנותית. יצירה היא השבירה של הנורמות המקובלות, היא המעוף והדמיון והראייה הסוטה דווקא, האחרת,  ולא הנורמטיבית-לדעת ברכה,היצירה היא החופש המוחלט, הדרור האולטימטיבי שהנשמה נותנת, או לוקחת, לעצמה בעת היצירה. כשמדברים על שירה, על יצירה, צריך לדבר במונחים של "מעניין", "מיוחד" "חדש ושונה" "מפתיע ", "מרגש". כאשר יוצרים בשדה אמנות כלשהו, אי אפשר לעסוק במה שמקובל ובמה שידוע. תמיד צריך להמציא משהו חדש, ולו ב"קטנה". הדימויים והמטפורות המקובלות כבר אינן עובדות, הן אינן מניעות את הנפש, לא גורמות לריגוש אמיתי, אם רגשי ואם אינטלקטואלי. אומרת ברכה, בתקופתנו האכזרית, גם אי אפשר לכתוב שירים רומנטיים-סנטימנטליים-מתקתקים, כי אלה כבר מזמן הפסיקו להשפיע.  גם אי אפשר "להזיל דמעות" ולהתבכיין על הכאב הפרטי בעולם בו מתרחשות זוועות, מעשה יום ביומו וכבר התרגלנו לדימויים המפלצתיים המוקרנים מן המסכים. אנחנו חיים בעולם מזעזע וקטן להפליא. יש לנו, כמעט את כולו, אצלנו בסלון ורוב בני האדם נותרים כמעט אדישים. איך לזעזע את האנשים מתוך אדישותם ומתוך ייאושם – זה תפקיד האומן. ולא בצעקנות, כי היא זולה גם אליה כבר התרגלנו. לפעמים התקשורת עושה את זה. ואילו אמנות צריכה לרומם את הנפש למרות הכל ואף על פי כן. היכן המשורר הבא ,היא שואלת,שיידע לנסח את זה בדרך הנכונה, החדשה?

אל לה לאמנות להיות חד ממדית ומובנת מאליה. על השיר הטוב לדבר בכמה רבדים ובמה שיותר השתמעויות. להרבות בהקשרים ספרותיים-תרבותיים, לגרות הן את המחשבה והן את הרגש ואת הדמיון. להשתמש באמצעים אמנותיים ובמוזיקה  וכך לעורר את תחושת היופי. מכאן יוצא, ששירים כאלה הם די נדירים,   אבל אליהם יש לשאוף.

בקשתי מברכה לספר על חוויה יוצאת דופן שחוותה עם קהל. לברכה זכורה במיוחד ,חוויה נדירה מחו"ל. היה זה לאחר טקס הנעילה של פסטיבל משוררים בינלאומי במקדוניה, מיד לאחר חלוקת תעודות ההשתתפות ותעודות ההוקרה והפרסים. כשהיא יורדת מן הבמה, נגשו אליה שני בחורים צעירים ואמרו לה, שלדעתם ,היא זו שהייתה צריכה לזכות בפרס הראשון, כי השיר שלה היה היפה  והמוצלח ביותר. הם דברו אנגלית רהוטה למדי. ברור היה שהם הבינו את השיר, שהרי הוא, כמו כל האחרים, תורגם לאלבנית על ידי המארגנים ובוצע על ידי שחקן-קריין מקצועי, בליווי נגינת צ'לו, והטקסט הוקרן על המסך. השניים היו בסך הכל בני 18 לפני בחינות  הבגרות. לבקשתם ברכה הצטלמה עמם,  ומיותר לציין,שברכה היתה באותו רגע- יותר ממאושרת. השיר יופיע בקרוב בספרה החדש  שהוזכר לעי"ל

 אכן, ברכה רוזנפלד היא זן נדיר,צנוע ואינטלקטואלי בשירה העברית,ובתרגומיה  ,במיוחד לפולנית, את היותה מבקרת ייחודית המתבוננת התבוננות שקטה וחודרנית.