אירוע מחברת העברית תיאטרון רות קנר במשכנות שאננים 

ב-10/02/16 הייתי במשכנות שאננים ימין-משה -  בהצגה ובשיח מרתק אודות פרנץ קפקא

 אלו הדברים שהועלו: אל הבמה הוזמן מר שוורץ מנכ"ל משכנות שאננים בירך ונשא דבריו ובמהלכם הזמין את:

 פרופ' בן-נון   - שהעביר הרצאה מאלפת על "הזהות והשבר" ביצירותיו של קפקא. "לפרק את קפקא" פירושו: לערוך ניתוח אנליטי של תאי המוח, של הקופסה שיצרה אותו  – מאה שנים לגלגול. דימוי אנושי – משרץ חרק. החיה המדברת בהצגה – מנסה להסביר לצופה שהשרץ המוצג אינו אלא דימוי ממשי לנפש האדם ולתחושותיו. לכן, יש לחיה קול אנושי. מגלים לאט איך הקוף הפך לאדם, כמו בתהליך אבולוציוני וחוזים זאת לאורך יצירותיו. בהצגה של "גלגול" החיות הזעירות, הקטנות הן סוג של מונדות מדברות... לשון אנוש בה בעצם מה שיוצר את הקפקאי  כאן היא דמות אנושית שחשה שרץ. הערות, היקיצה מתוך חלומות מטורפים.

שאלת הזהות העולה דימוי-מושג וערך עצמיים. לאורך כל ההצגה ההתנהלות של שרץ, טיפוס על התקרה כשרץ, הסיפור עובר חלק תודעתי, סנסנה מבין שהוא שרץ. המשפחה יודעת שהשרץ בחדר וכל התנהלותו היא אנושית. נוצרה דיס-תקשורת ולבסוף מוכרעת המשפחה. מקבלת את היותו שרץ. הבעיה האתית מוסרית יוצרת מה שקרוי מניע התקרבות-התרחקות ודחייה וקבלה אותו כשרץ ולא בר-אנוש. סנסנה בהצגה ויתר על מימוש והגשמה עצמיים, כמו בחייו הקריב את חייו למען המשפחה שלא תפקדה. הוא היה עמוד התווך שפרנס ותפקד – והפך בסוף לשרץ. אבדן ערכו העצמי והיחס אליו כשרץ. כל האנרגיה התפקודית של המשפחה באה מאותו 'שרץ' גריגאור הוא ששימח אותה. "גזר הדין" בין אב לבן – טביעה, קפיצה מעל הגשר. תלות אובססיבית בין אב לבן. נקודות המפנה הן שהאב מפציץ את הבן בתפוחים. כשמדובר בשרץ אפשר לחסלו מכובד התפוח. הוא מפתח בעיות אנורקסיה וחדל לאכול עד שמת. השגת הגבול  - המעבר בין הכלא הפנימי לעולם החיצוני, נקודה מטמורפוזת.

אל הבמה מוזמן פרופ' דרור בורשטיין -  בהתייחס להרצאתו של הפרופסור  בורשטיין עיבדתי את הדברים  במהות זו - תפיסתו של קפקא לגבי "עץ החיים" שונה מההלכה היהודית. לגן-עדן יש משמעות שונה וזה מאד מעניין.

קפקא מנסה להסביר שעצם קיומנו כאן מעיד על הימצאות בגן-עדן, להיות חי בתוך הוויה, מציאות מסוימת. החיים הם ריחוק מגן-עדן בעיות פיזיות/כלכליות/ארציות/גשמיות – נמצאים בתוך שער גן-עדן, וכל הזמן צריך לצאת משם. שמירת השערים.

הרוח האנושית גורמת לחטא. הכרת החטא והגדרתו – זו רוח האדם. המצב האנושי הוא הקפיצה משער אחד למשנהו. קפיצה בין שני חלקי מטבע. אך יש לשני החלקים פן אחד.       עץ החיים  - עפ"י קפקא הוא לא כימות. לא כמה חיים יחיה האדם, או, האם יהיה מובטח כל חייו? אלא תפיסה רוחנית ולא כמותית. כמה אדם יחיה חיים איכותיים? הגירוש מגן-עדן הוא תהליך של התרחשות מתמדת. לא פעולה חד פעמית. התנועה היא סוג של הרס-עצמי, איבוד זהות. משמעה "הרצון לחיים!"

מתוך מחברות האוקטבו – קפקא מעלה טיעון זה: "אנחנו אנשים חטאים לא רק משום שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם משום שעדיין לא אכלנו מעץ החיים. החטאת היא המצב שבו אנחנו שרויים, בלי תלות באשמה". לדעתי, מאז שהאדם אכל מעץ הדעת, הוא החל להיות מודע לגופו, לארציותו להיות אדם בצלם... ולא דמות אלוה. כי לפני הוא היה אדם רוחני שלא היה מודע למערומיו והרצון לעטות עלי-תאנה.

ניתוח ההצגה שנצפתה  "מחברות העברית" וסיפורים מאת פרנץ קפקא: מחברות האוקטבו, מגרמנית מאת שמעון זנדבנק, עם עובד 1998

פרופ' רות קנור  קבוצת תיאטרון  (המנכ"ל שרית רמתי)  סיפרה על קפקא שלמד "שפת עמנו" מאת משה ראטה, מתוך "מחברות האוקטבו": פרגמנטים בתרגומו של שמעון זנדבנק, עם עובד. על הצגת השחקנים, משחקים את מחברות המילים בעברית, שלמד קפקא. קפקא התמקד בכוחה של המילה הבודדת. לאורך כל ההצגה נאמרו המילים הנשגבות כבודדות מפי השחקנים וגם בשקופיות שהועברו למקרן – למסך גדול – השחקנים מן המילה יצרו מארג של קישורים. כל שחקן בדרכו כאשר מעבר לפרגוד הקישורים, המילים יש אמת אחת. קפקא לא התמקד במחרוזות של מילים. הוא ראה בקהילות העתיקות, הנידחות אכזריות אנושית לשמה. הם שליוו את קפקא. השחקנים מבטאים כל מילה במילה בקול הם אמנם יצרו שרשרת של מילים.  בסיום דבריה של רות קנור הפרופסורית החלה הצגת השחקנים: שירלי גל-שגב, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ', יעל מוצפי, טלי קרק. דימויי מילים: גיא שגיא. עיצוב: כנרת קיש. אור: שקד וקס.

אגב, בכניסת האורחים לאולם חולקו לנו פתקים בכל פתק הייתה מילה, אני קיבלתי פתקית עם הבחירה שלי: "הגנה עצמית".

קפקא כתב עברית כך התגלה במחברת כחולה במרתפי הספרייה הלאומית. היה לו אוצר מילים שהיווה את הקומפוזיציה וההופעה התיאטרלית, הבימתית. ורואים איך שחקני קבוצת התיאטרון מנסים להציג במה פרשנית לעולם המילים הבודדות, העבריות שלו. אותן מילות נשגבות מנותקות מהקשר ומפירושים ומשמעויות. אך ניתנות בהחלט לפירוק והרכבה. הרצפים הבודדים מהוות מין סיפור. הן מהוות חומר גלם ליצירה.  העדר מתאם קיים בהמרה ותרגום של המילה העברית לגרמנית.

התרשמותי מההצגה – הדמויות אכן היו קפקאיות. מוזרות ויצרו חיבור בין המילה המדוברת לבין הדימוי החזותי בהצגה.  כל שחקן הציג את המיצג שלו בכישרון מושלם ומשכנע. אותן קהילות אנושיות הוצגו כמוזרות, פלאיות, נאבקות לקיום – וגם החברה שלנו מוצגת בהצגה – כסטריאוטיפית. הדמויות לולייניות מציגות באופן סאטירי, גרוטסקי את החברה. אכן השחקנים הציגו דמויות מוחצנות פסיכואנליטיות כפי שקפקא הציג ביצירותיו. הסכסוך המתגלע בינינו לבין הערבים כאן, מוצגים דמויות המציגות את החברה כאן כקהילות  נידחות, מוזרות, פלאיות – כפי שקפקא ראה בעיני רוחו.

ולסיום ציטוט של קפקא: "האפשרות של השחקן להתחפש, להמיר זהויות, להחליף את מינו ולפיכך לחמוק מן הדומיננטיות המז'ורית של השיח האזרחי, מן המחויבות לבנייה של סובייקט נורמלי, של טיפוס הומוגני בעל זהות עקבית, יציבה וצפויה... ההכרח של השחקן להתרומם מעל לקרקע, להינתק להרף רגע מעל כוח הכובד ולחמוק לרגע אחד פורה מן העוצמות הנכפות על האדם הנידון לחיים ארציים, הוא הכישרון הלולייני הלוכד את מבטו של קפקא בתיאטרון היהודי: השחקן היהודי אף הוא לוליין"  גלילי שחר – קפקא משחק, כתב, זהות.

קורות חיים:

קפקא סבל מחרדה אובססיבית שמשמעותה פעילות גומלין בחברה ולכן גם הדיכאון הקליני שחש היו חלק מהווייתו הפנימית. הוא חש ניכור, בדלנות. ילדותו הייתה קשה בחיק משפחתו. סבל מהפרעות שינה, מיגרנות מתת-תזונה. התבוננות אל תוך נפשו. גם הלך חיים שכפה על עצמו השפיעו גם על כתיבתו שהייתה גאונית אלא הייתה תוצר גמור של מצבו הנפשי.

אצטט כאן מדבריו: "אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד. (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, השפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונית, ציונית, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואין, דירה משלי)"

אביו ביטל את זכותו לחשיבה עצמאית, גם ביטל כל רעיון שאינו לרוחו ונתפס כאווילי ומגונה. זה אב עם ביטחון עצום, שתלטנות שרמסה כל יצור אנוש וזרע בו פחד, רתיעה. גם האם והבת בהצגה מלאות אימה מהאב הנרגן. כאדם שכועס כל השטנים שולטים בו.

כשמנתחים את יצירותיו באופן פסיכולוגי אנליטי מוצאים עקבות של התנהגות נפשעת של אב כלפי בנו, כל חיוך, שמחה, סיפור מרנין זכה לזלזול לדברי הבל ורעות רוח, ביטול גמור וכול הערצה של פרנץ קפקא כלפי אדם, חבר, אישה נועדו לביטול מוחלט.

יצירותיו בתיאטרון ובקולנוע הישראלי:

ההצגה : "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו : "דין וחשבון לאקדמיה" – בבימויו של אילן תורן. משחק: יוסף אבו רודה, שמעון בוזגלו בפעם הראשונה בתיאטרון חיפה ב2012 במאי. הסרט זכה גם לפרס הקהל בפיצ' של "סיפור שלנו". תסריט מאת דיתה גרי 2005 הכישוף של קפקא בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה

כתבה: כרמית רינצלר .