אירוע בסלון של חגית עם אסתר ושי  

הערב של 28.1.2016 – קר מאוד. לא כל כך מתחשק לצאת מחום הבית ולהפליג אל מחוזות הסלון של חגית בת-אלעזר – גם אם מדובר במנת תרבות יפיפיה – שירה של שני משוררים העומדים להוציא ספר ביכורים. ובכל זאת הריני כאן לחגוג עם אסתר שמיר – משוררת שהיא קודם כל מוסיקאית פוריה שפנתה לכתוב שירה בשנים האחרונות. ושי זבודיבקר – משורר שהחל את דרכו הלירית המיוחדת באגף השיקום כחלק מתהליך תרפיה להלם קרב שלקה בו באיתיפאדה השנייה.

"מוסיקה היא שפה" פותחת אסתר. "כתיבה זאת עוד שפה". היא פורסת לפנינו היסטוריה לשונית המעניקה קונטקסט מענין לאמירות אלה: כבר בנושא שפת האם שלה יש שניות – גאורגית – כי ילדותה עברה עליה בגאורגיה, ורוסית – כי הייתה לה אומנת רוסיה. אבל אז בגיל 14 עולים לארץ וצריך לאמץ עברית כשפה מדוברת. כך בעלייה לארץ היא חווה "הלם אקלים", "הלם תרבות", "הלם נופים" (באר שבע) – אך בעיקר מצוקת שפה. אך יש גם צד בהיר: "העברית עזרה לי לקבע את הזהות שלי כמשוררת" היא טוענת, ומסבירה: "באתי מארץ של שירה מפוארת, להיות משורר שם זה מחייב. אז דווקא בעברית אני משוחררת מכובד החומרה הרוסית."

ועל חויה זאת של "בין לבין" היא כותבת:

חֶצְיֵךְ

תַּבְנִית קְבוּעָה שֶׁל נוֹף מוֹלַדְתֵּךְ,

וְחֶצְיֵךְ צֵל שֶׁל חוֹפֵי גַּעְגּוּעַיִךְ.

חֶצְיֵךְ

הַלָּבָן הַמֻּחְלָט,

מְשַׂרְטֵט אֶת פִּסְגוֹת הָרֵי יַלְדוּתֵךְ,
וְחֶצְיֵךְ פַּסְטֶל,

מָהוּל בְּטִפּוֹת מַיִם.

לאחר התלבטויות, ספר שיריה של אסתר שמיר הפסנתרנית ייקרא באופן הטבעי ביותר "פיאנו פורטה". שנים רבות אסתר כותבת סיפורת. הבאים לראות אור הם רומן וספר סיפורים קצרים.

אסתר מוקפת בני משפחה מארבעה דורות: אחות אמה, בן זוגה, ילדיה ונכדותיה וכולם משתלבים בפסיפס הספרותי.

גם שי זבוקיבקר – בחברת אשתו המקסימה שעוזרת לו בשיקום מהלם קרב, אמו ובן זוגה. שי כותב שנה בלבד, אך הספיק לכתוב שירים ופזמונים לכדי ספר שלם. מספר שיריו הולחנו והוא משמיע הקלטה של אחד מהם. שי חוזר ומספר על תקרית הנגמ"ש המתהפך אשר בה נהרגו כל 6 חבריו שהיו בו, אך שי עצמו שלא יצא למשימה כי החליף חופשות עם הנהג לקה בהלם קרב. פקד אותו גם אסון מחלתו ופטירתו של אביו, אך לאחרונה חייו משתקמים: הוא מוקף אישה וילדה, עבר טיפול שהפחית את השפעתם של הזיכרונות שפוקדים אותו, עובד עם נוער בסיכון כמדריך שיקום, ומפרסם ספר "האיש שלא היה שם" ובו שירים על הלם קרב, וכן על המצב הפוליטי והחברתי בישראל.

האיש שלא היה שם

הַמִּלְחָמָה תַּמָּה, אַךְ הוּא לֹא שָׁב מֵעוֹלָם.

פִיזִית הוּא חָזַר אֵלֵינוּ, אַךְ מֶנְטָלִית הוּא עֲדַיִן שָׁם.

בְּאָזְנָיו מְהַדְהֲדִים בְּכָל יוֹם קוֹלוֹת הַפְּגָזִים,

בְּמֹחוֹ רָצוֹת כָּל יוֹם הַתְּמוּנוֹת, גּוּפוֹת שֶׁל לוֹחֲמִים,

כְּמוֹ שַׂקִּים שֶׁל חוֹל נֶעֱרָמוֹת.

מַגְדִּירִים זֹאת כִּשְׂרִיטָה בַּאֲגַף הַלּוֹחֲמִים,

אַךְ הוּא יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ פֶּצַע שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחְלִים.

הַנֶּפֶשׁ מְנַסָּה לְעַכֵּל אֶת הַמַּרְאוֹת,

אַךְ מִתְנַפֶּצֶת בְּכָל פַּעַם אֶל נֹכַח הַזְּוָעוֹת.

אֶל מוּל אַנְשֵׁי מִקְצוֹעַ הוּא יָשַׁב,

אוּלַי הֵם יַעַזְרוּ לִי כָּךְ, בִּתְמִימוּתוֹ חָשַׁב.

אַךְ בְּפִיהֶם לֹא הָיְתָה בְּשׂוֹרָה

אֶלָּא רַק דִּיאַגְנוֹזָה לֹא בְּרוּרָה,

הָאִישׁ לֹא שָׁב.

וְכָךְ חָלְפוּ לָהֶן שָׁנִים, אַךְ הָאִישׁ לֹא שָׁב,

בַּמִּטָּה הוּא עֲדַיִן מִתְהַפֵּךְ כְּשֶׁתְּמוּנוֹת הַזְּוָעָה רָצוֹת לְנֶגֶד עֵינָיו.

הוּא חָנוּק, רוֹצֶה לִבְכּוֹת אַךְ לֹא יָכוֹל, קָרוּעַ מִבִּפְנִים מֵאָבְדָן, יָגוֹן וּשְׁכוֹל.

הוּא כְּבָר לֹא מְסֻגָּל לְהַרְגִּישׁ דָּבָר, אֵין לָאִישׁ הֹוֶה וְלֹא עָתִיד, רֹאשׁוֹ תָּקוּעַ בְּזַוְעוֹת הֶעָבָר.

הַחַיִּים נִמְשָׁכִים, זֹאת אָמְנָם קְלִישָׁאָה, אַךְ חַיָּיו הָעֲלוּבִים יוֹתֵר גְּרוּעִים מִשּׁוֹאָה.

הוּא הֵקִים בַּיִת לְתִפְאֶרֶת, גִּדֵּל אֶת דּוֹר הֶעָתִיד,

שֶׁתָּמִיד תָּהָה וְחָשַׁב: מַדּוּעַ אַבָּא מֵאוֹתָהּ מִלְחָמָה אֲרוּרָה מֵעוֹלָם לֹא שָׁב?

וַאֲנַחְנוּ נִזְכֹּר לְדִרְאוֹן עוֹלָם אֶת הָאִישׁ הָאַמִּיץ וְהַיָּקָר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם בִּשְׁבִילֵנוּ אַף פַּעַם,

הָאִישׁ שֶׁמֵּאוֹתוֹ הַקְּרָב מֵעוֹלָם לֹא שָׁב.

והייתה עוד משפחה באירוע – ההוצאה לאור "חבר לעט" המכוונת והתומכת – בדמותם של יואב איתמר – המו"ל והעורך וארז מירנץ – בעליו של משרד יחסי הציבור לאמנים וסופרים -"דיוניוסוס".

כתב: שחף ויאר