פרק מספר:
"קטעים מתוך חומר החיים" / יצחק ליבני

שיר ערש

אני עובד ליד השולחן. מזמזם משהו בהיסח דעת, כמו תמיד כשאני עובד. מחר ערב שמחת תורה, יום השנה התשיעי למות אִמי. עוד לא הסתכלתי ביומן ולא נזכרתי. כשאזכר אצלצל לאחותי, לקבוע באיזו שעה ניסע לבית הקברות בחולון.

עובד ומזמזם. בתוך כך חודר להכרתי קצה הזמזום: מה שאני מזמזם הוא שיר ערש ביידיש של מרדכי געבירטיג, שאמא היתה שרה לי וכבר שנים רבות לא נזכרתי בו (ולא שמעתי אותו ברדיו):

שלאָף זשע מיר שוין, יאנקעלע מיין שיינער,

די אייגעלעך, די שווארצינקע, מאך צו,

א יינגעלע, וואס האָט שוין אלע ציינדעלעך,

מוז נאָך די מאמע זינגען איי‑ליו‑ליו?

(יענקלה יפה שלי, תישן כבר,

עיני‑החמד השחורות עצוֹם,

ילדון שכבר צמחו לו השיניים

צריך עוד שאשיר לו אַיי‑ליוּ‑ליוּ?)

ואני שר אותו כמין שיר ערש לעצמי. אני יודע מכיוון שאני מתנדנד איתו בהיסח הדעת, וקצב ההתנדנדות הוא כשל נדנוד תינוק על הידיים או בעריסה (תנועת פתע בנדנוד, שהדגישה ברגש את השאלה שבסוף הבית, היא שקרעה את אי‑התודעה המזומזמת שלי והחדירה את זהות השיר).

אל הזמזום הזה בזמן העבודה מתלווה לפעמים גם התנדנדות, דומה למדי לזמזום. אולי אלו תנועות של רוגז הכתיבה שמתבייתות על לחן הזמזום, או שהן מבטאות את מרץ העבודה או גם מאיצות אותו בתנופותיהן, או מבטאות את התפרצות הכוח, שמחת האושר הרגעית, או מיד אחר‑כך את הדחף לקום ברוגז, או בגלל ההתמלאות החזקה, מן הכיסא, ולהסתלק מהשולחן, ואת העצירה של הדחף, או אולי הן דומות לתנועות גוף בתפילה ולימוד גמרא, המנערות ומנדנדות ולשות ומקפלות את הריכוז והדבקוּת פנימה, ומזמזמות את הַפָּנים וקליפת העור ומטשטשות את החוץ.

אבל עכשיו זה אחרת. ההתנדנדות איטית ונמשכת, עולה ויורדת, עולה ויורדת, משרה שִכחת רגע ורוגע מתנמנם.

איי‑לי‑ליו‑ליו, אני אומר לעצמי בלי קול, בנעימה שיש בה מאור פנים של הומור מופתע. ממשיך בזמזום, עכשיו מתוך ידיעה ועדיין בנמנום, מתנדנד ומהמהם חלקי שורות מן המילים שאני מנסה לזכור. שר בלי משׂים בקול ובצורה דומים לאלו של אמי, ובאינטונציות שלה - לא שר כמובן כך ממש, אלא יותר כתחושה, או מין מנטליות בתוך הזמזום - עם הסופרן הגבוה וההתהדדויות האופראיות שלה, ונעימת השיר, שהיה בה, בלי קשר הכרחי לתוכנו, כעין מנוד ראש חוזר של כאב החיים, ודגשי אינטונציה מוגזמים קצת של הומור ולב נחמץ מאופרטה בתיאטרון יידיש. מְחקה ביידיש השבורה שלי, בלי לשים לב, את היידיש העממית הלוֹדז'אית, שקצת למדתי במשך השנים לזהות אותה, עם הגסות המביכה, המצחיקה, הנדחקת במרפקים, הוויטלית, שאמנם היתה יותר מודגשת אצל אבי (ואצל דז'יגאן ושומאכר) מאשר אצל אמי.

פנַי מקבלות לרגע את תווי פניה, כמו אחרי ספר או סרט, כשמקבלים לפעמים את הפנים והתנועות של הגיבור. באף שלי הקו הישר של אפה, בנחיריים ההתעגלות המודגשת, המתארכת, של נחיריה עם קצות השערות הבהירות המבצבצות מהם, ובעיניים הכמעט‑עצימה הנמשכת, עם קמטוטי העור, של התאמצות עיניה קצרות הרואי באור החזק, בהבעה נשית‑פולנית.

מופתע קצת ממשהו - איזו הדגשה, או חריפות, או מין זרות, או לא יודע - בתווי פניה, אחרי שלא ראיתי אותן שנים רבות כל‑כך.

אני מזמזם ומתנדנד כך, ולאט זה חוזר לזמזום מוסח דעת, אולי כבר של שירים אחרים, ושוב אני עובד, קורא בניירות, מוחק, כותב, מנסה בשוליים מילים אלטרנטיביות, ומעביר קטעים עם בלון וחץ, ושוב מוחק במשך שעות לפני הצהריים, מזמזם בשקט ולפתע בקול גדול, או בלי קול, במקוטע, באינפוף, מתנדנד בכיסאי, מפסיק לכתוב, כבר די עייף, ואז כותב במרץ, זמזום חודר לתוך הכרתי, וזה שוב:

א יינגעלע וואָס וואקסט א תלמיד‑חכם,

און א געניטער סוחר אויך צו גלייך,

ס'וועט קאָסטן נאָך פיל מי און מאמעס טרערן

ביז וואנען ס'וועט א מענטש ארויס פון דיר

(ילדון שיגדל כך לתלמיד‑חכם,

וגם סוחר מוצלח, מבין עניין,

הרבה עמל וגם דמעות צריך עוד

עד שייצא ממך כבר בן‑אדם.)

אני לא לגמרי בטוח שזה סדר השורות, אולי בלבלתי בין הבתים, דילגתי, אני מזמזם, מתנדנד עם השיר, מתנמנם בתוך העייפות ומהמהם את המילים, מנדנד את עצמי, את אִמי המתנדנדת מעלה‑מטה, מעלה‑מטה, יודע שזאת אמי לפי הרחמים המכים אותי בבת‑אחת, מנדנד אותה בעריסה, מזמזם לה, פניה האימהיות הבהירות אבל כשהיא תינוקת, בשביס תינוקות נחמד, מביטות אלי במבט של תינוקות, באוֹמֵן, מבט ישיר שלפני חיוך, יורדות‑עולות עם נדנוד עריסת הקבר.

*יצחק לבני -הוא בין אנשי התקשורת המשפיעים בישראל. לבני שימש כמנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים,  היה מפקד גלי צה"ל במשך שש שנים ונחשב למי שהפך אותה מתחנה שולית למה שהיא כיום.עורך במחנה, יו"ר חברת החדשות של ערוץ 2, יו"ר ועדת לבני לרפורמה ברשות השידור. הוא היה נשיא המועצה לארץ ישראל יפה, ראש המדור לספרות במועצה לתרבות ואמנות, יו"ר חבר השופטים של פרס ספיר וכיום – יו"ר המכון לתרגום ספרות עברית לשפות זרות. הוא מגיש מזה שנים תוכנית אישית פופולארית ברשת ב'. בצעירותו היה חבר בקבוצה הספרותית "לקראת" שהצמיחה את נתן זך, יהודה עמיחי, ודוד אבידן.