מאמר:
ארגז הכלים שלי/ יוסף כהן אלרן
הרשו לי לקחת אתכם אתי, קוראים יקרים של שורות אלה, לחדר העבודה שלי כדי לנסות ולהציג את ארגז הכלים שמשמש אותי. ומה יש בו, בארגז הכלים הזה? כי אני, לא בידי לשפוט.
אמנם כתבתי ספרים, אך איני יכול ולא נכון לי להסביר את מה שקורה בהם מעבר למילים שכבר רשמתי שם. ואם התקיימו בספריי עניינים של נקמה, של גמול, חמלה, גאולה, אהבה, התייסרות, כניעה, אובדן העצמי – דברים שבמהלך כתיבתי נשאלתי עליהם, כל פעם בהזדמנות אחרת או על ספר זה או אחר, ובסופו של דבר גם אני מצאתי עצמי שואל את אותן השאלות, שמא בזמן הכתיבה אבל ברוב המקרים מ שהספר נדפס וכבר יצא מרשותי לרשותם של אחרים.
אבל כך או כך, לא לי לשפוט - זאת הקושיה של קוראי הספרים.
בכתיבתי, אודה כי הייתי ממושמע וכי עשיתי בכל פעם כמיטב יכולתי כדי לזהות רגש מבלי לגלות רגשנות יתרה. ליצור דרמה מבלי להיתפס לפאתוס. ולהשאיר מספיק "חורים" מבלי לפגוע בסיפור, כדי שיישאר בו מקום להנחותיו של הקורא – ושיהיה בסיפור די כדי שיוכל לצאת, אם פחות ואם יותר מהמקרה הפרטי אל הכללי, ושתהיה תאימות של העלילה עם המקום ועם זמן ההתרחשות שלה. כאילו נהגתי לשים מול עיניי את תורתו של אריסטו על הכתיבה, אולי בלי להיות מודע לכך שתוכי מכוון לשם ועושה את שביכולתי לעשות.
כתיבת ספר שיכול להשתרע על מאות עמודים אינה עבודה פשוטה. אין עבודה קלה על ספר כלשהו, גם הוא נחשב מחינת הנושא שבו לפחות ערך. כי כשאתה בא לכתוב ספר אתה נכנס לתוך יער שאינך מכיר. אתה יודע איך נכנסת אליו ויודע לאן אתה רוצה להגיע ובאיזו נקודה רוצה לצאת - אך מה שקורה באמת זה שהיער מוביל, גם הוא, ולעתים הוא לוקח אותך למקום אחר שלא חשבת עליו, בְּשביל שהוא פורש לפניך כדי שתלך בו, ולא תמיד זה השביל הנוח לך.
כל זה מתחיל בשברים של חלום. זה נמשך בדמויות שמקבלות צורה, מבנה גוף, צבע עיניים, שיער, עור, וזה נמשך באופי שנוצר להן בהשפעתך. ואז לפתע לדמויות האלה יש כמעט חיים, והן מסוגלות לנוע, לדבר, להגיב, להרגיש, ואפילו יש להן גוון של קול.
כל זה קורה בדמיון, משהו בחלל הבלתי נראה שפעור בתוך המוח. ואז, בדרך שאיני יכול להסביר אותה, נעשות הדמויות קרובות – אתה יכול לגעת בהן, אתה יכול לשמוע אותן, לומר להן מה לעשות – אך באורח פלאי, בדומה לגידול ילדים, יותר מפעם הן מסרבות לך, הן עושות כרצונן ומה שהן מותירות לך זאת רק האפשרות לכתוב עליהן.
רציתי לומר לכתוב אותן. ואז, כשאתה יושב לכתוב אותן אתה שַׁם, בתוך הדמויות, חודר לתוכן ולובש את עורן - כך אתה חש את מה שהן חשות, חושב את מה שהן חושבות, חושק במה שהן חושקות ומזדהה אתן. הן כמעט אתה. או אתה הן.
על הסופר מוטל להעביר לאדם אחר את מחשבותיו. עליו להעביר את החוויה שחווה במוחו, אי-שם במרחבים הפנימיים שלו. כי רק אם האחר אכן רואה את מה שהוא ראה וחש את מה שהוא חש - רק אז הוא אכן יכול לומר כי הצליח בעבודתו. זאת זכות שניתנה לו, לכותב: לראות דברים ולהפוך אותם למילים כתובות על הנייר כדי שאחרים, ולא חשוב היכן הם מצויים ומהי שפתם, בעת שיקראו את מה שכתב יחוו במוחם את מה שחווה הוא במוחו, ועל המחבר לכבד את הזכות הזאת ואת הייעוד הזה שניתנו לו בחייו.
כל זה אינו פשוט - אבל אם אתה שׁם אזַי זה קורה כאילו מאליו, ואני מתכוון לכניסה אל תוך האחֵר. זה קורה מכוח העובדה שאתה זה שבראת את האנשים האלה, וכל תקופת הכתיבה עליהם הם חלק ממך, הולכים אתך, מדברים מתוכך. כמעט עושים אותך אישיות מפוצלת שחיה באותה עת בשנִיוּת שרק אתה יודע עליה. מין סכיזופרן שמודע למצבו ושולט בו.
אך הנה כך, על אף הכול ולאחר הכול, הספר נכתב. חלפו עליך אלו שנתיים ולעתים שלוש או אף יותר של חיפוש ביער הזה, ואתה מודה לאלוהי הכתיבה על הנס שקרה לך שוב, על שהצלחת לסיים את המלאכה אותה התחלת לפני זמן לא מועט, ועל שהצלחת לצאת משם בשלום.
האם צדקת בדברים שכתבת להן לעשות? האם הצדקת את הדברים שהן עשו במהלך העלילה בהשראתך? האם דאגת למוסריותן של ההתרחשויות, כל עוד שלטת בהן, למוסריותן של הדמויות, לצדקתם של הדברים?
לא לך לשפוט.
פעם נשאלתי, בין היתר, איך יכולתי לכתוב את ספריי מבלי לחוות אותם את חלקם על בשרי – ואם הצלחתי, זאת משום שאכן הייתי בתוך עורן של הדמויות האלה. וזה מביא אותי לתהות: האם מה שקורה, הוא זה שהדמויות, לפחות הדמויות המרכזיות ולכל הפחות זו המרכזית, מתנהגות מעט כמו המחבר עצמו אילו היה מצוי במקומן? האם נמזגות בדמויות התנהגויות אפשרִיות משל עצמו?
זאת שאלה.
אבל זאת גם הנחה אפשרית, שהכותב עושה בלי שירצה השָׁאה מסוימת ממנו אל הדמויות שיצר. כי אל נשכח: כל מה שהן, לאחר הכול בא ממנו. גם אם זה ממנו רק באחוז אחד ואפילו בשבריר האחוז – הלא בכול זאת הוא תרם לדמויות וטבע בהן את אותו שבריר מהגֵנים שלו ומהתובנות שנצברו בו לאורך חייו.
וכאן אני שואל את שאלות המבחן שלי, שלנו:
האם שורות של שיר שכתבתי מעוררות בנו את הרגש, נוגעות, מדברות, מעבירות תובנות מסויות? האם המילים מתנגנות, מתעלסות עם השפה, מעוררת רגשה מזערית? ואולי יש בהן איזו זעקה? טורדות אותנו? מותירות אותנו שותקים ומקשיבים להן עדיין לאחר תום השורות?
האם עמודים גדושים של ספר פרוזה, שלא פעם הוא עמל של שנים, מצליח לאחר הכול להעביר לנו את המראות, את ההתרחשויות החיצוניות, את אלו הפנימיות?
האם הדיאלוגים טבעיים? יוצרים עניין? האם הדמויות אמינות? האם זרימת ההתרחשות בספר הגיונית, יש בה יסוד נכון של התפתחות הדמויות והאירועים המסופרים?
האם מה שכתבנו יכול ליצור, לאחר הכול, הזדהות אצל הקורא? ודבר ראשון והכי חשוב, האם אנחנו עצמו מזדהים עם הדברים שלנו? מאמינים לעצמנו?
הלא אנחנו, הכותבים, אנו אנשים הוזים, חולמים בהקיץ – האם אנחנו מצליחים להעביר לתודעה של אחרים את החלום שלנו? כי אנו אנשים טלפתיים, מהסוג שמעביר, שיש בו דחף להוציא מעצמו החוצה, הלאה, אל האחרים – ושכאלה, המבחן שלנו הוא ביכולת הזאת שלנו להעביר.
האם אנחנו מצליחים בכך? מהו אם כן המבחן שלנו? אחרי שלקחנו משום מקום, מהריק שבמוח שלנו, מהדמיון האמורפי שלנו את הדברים שיצרנו והפכנו אותם באיזה תהליך לא ברו לנו למילים שנדפסו על הנייר – זה המבחן שנותר לנו.
ואם הקורא שלנו חווה את מה שחווינו, אם הוא או היא רואים את הדמויות שיצרנו, אם היא חשה את הרגשות שהעלינו מתוכנו, שניסינו לתת להם ממשות, שניסינו לתת להם חיים – אם העברנו להם לפחות את רובם של הדברים, אזי, כפי הנראה, אנחנו רשאים למור שהצלחנו לעמוד במה שנדרש מאתנו ולהיקרא, בצניעות, משוררים או סופרים.
ואחרי כל הדברים האלה, משהנחנו מידנו את מלאכת הכתיבה והספר יצא לדרכו, עלינו להיות נכונים להיכנס ליער אחר שיקביל אותנו ויקבל אותנו, ולקוות שפעם נוספת נמצא בו את דרכנו וכי תצלח בידנו.
בסופו של דבר, לכשעצמי, מאז הגעתי להבנה כי אני כותב, כניסות ליערות כאלה הן מטבע הדברים שלי. מטבעם של כותבים.
