שיר:
שְׁבוּעַת הִיפּוֹקְרָטֶס/ יעקב ברזילי

                                     ביום מותה

אִמִּי שָׁכְבָה עַל עֶרֶשׂ דְּוַי,

נִשְׁאֲרוּ לָהּ שָׁעוֹת סְפוּרוֹת

לְאַזֵּן אֶת חֶשְׁבּוֹן חַיֶּיהָ

וּלְהִפָּרֵד מִיַּקִּירִים.

מַפַּת הַיִּסּוּרִים בְּפָנֶיהָ

דָּמְתָה לְרֶשֶׁת כְּבִישִׁים מְסֹעֶפֶת

שֶׁמְּהִירוּת הַתְּנוּעָה בָּם

בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה

רוֹפֵא תּוֹרָן טִפֵּל

בְּאָחוֹת "חוֹלָה"

שֶׁהָיְתָה בְּתוֹרָנוּת

לְמִזְמוּזִים.

שָׁעָה אֲרֻכָּה

הִתְדַּפַּקְתִּי עַל דַּלְתּוֹ הַנְּעוּלָה,

רָצִיתִי שֶׁיַּזְרִיק לְאִמִּי

זְרִיקַת מוֹרְפְיוּם,

שֶׁיְּלַטֵּף אֶת רֹאשָׁהּ,

שֶׁיְּדַקְלֵם שׁוּרָה

מִשְּׁבוּעַת הִיפּוֹקְרָטֶס,

אִמִּי מְאֹד אָהֲבָה

שִׁירָה.

מִשֶּׁ"גָּאַל" אֶת הָאָחוֹת

מִיסוּרֵי תְּשׁוּקָתָהּ,

שָׁאַל לִשְׁלוֹם אִמִּי,

"טוֹב תּוֹדָה"

אָמַרְתִּי,

וְכִסִּיתִי

אֶת פָּנֶיהָ הַצּוֹחֲקוֹת

לַמָּוֶת,

בִּסְדִין אַהֲבָתִי

הַגְּדוֹלָה.