סיפור:
שחור לבן /חנה לוין אבי אשכולי
נזירה כפופת גב הלכה אחרי.
היא נשענה על מקל. נמוכת קומה הייתה. מידת נעליה כמחצית משלי. לבושה בבגדי נזירות. שביס שחור עם סרט לבן לראשה. היא האריכה את מוטת ידיה עם המקל.
" את זה ואת זה תגזום. כאן תשתול צמח חדש. שם..אתה רואה? תעשה מה שאתה מבין.." היא דברה בבירור, בעברית. עצרה ליד עץ הלימון. "ובסוף היום תקטוף לעצמך כמה לימונים ותיתן גם לפועל הרומני. תסחטו לכם לימונדה טריה".
קטנטונת שכזאת. אני חושב עליה. היא ליוותה אותי במחשבותיי. היו לה עיניים חומות ירוקות. יהיה להן סיפור. היו להן מילים. "תבוא אלי בסוף היום אשלם את שכרך".
מבעד לבגד המכופתר עד צוואר הסתתרה אישה. עיניה יקדו.
הקטנטונת הזאת ממזרתה. אני חושב לעצמי. מה הסיפור שלה? העזתי: " אפשר להזמין אותך לקפה? ברחוב הראשי יש קפה שוקולד. תבואי".
היא נענית בחיוב. אף פעם לא היה לי דייט עם נזירה, או נזיר...האם תבוא בבגדי נזירות? בשעה היעודה היא הגיעה. נזירה היא נזירה, לעולם לבושה בבגדי הנזירות . היא התיישבה מולי. חיוך האיר את פניה. היא הזמינה תה ואני קפה שוקולד עם וויסקי.
"גם אני יודעת מה זאת אהבה..ואתה?" לא ידעתי מה לומר לה "אני יודע.. מה את אומרת?" בודאי שאתה יודע. זה יושב אצלך בלב. עוד לא טיפס לראש. הראש שלך צפוף. מלא בפחדים , בדאגות. בחשדנות. יש לי בשבילך שני דברים: "מכתב אהבה לאהובתך מקופל בקטנה. תן לה בסוף היום. ומראה מיוחדת, שמסתכלת פנימה ומאירה את הלב שלך."
היא קמה ממקומה והלכה לדרכה.
כן..כן , חשבתי לעצמי, כשהיא התרחקה. לאחר שנעלמה מעיני. הזמנתי וודקה כפולה. חשתי חסר מנוחה. וודקה שניה, שלישית ורביעית עד שהכוס התרוקנה והערב ירד וצבע את צמרות הברושים של עין כרם בשחור. למחרת זרקו את רומיאו, הפועל הרומני מהעבודה. הסיבה: קטף לימונים ללא רשות. או.. רומיאו רומיאו..חולה אהבה לארץ הקודש. עזב אישה וילדים ברומניה.. לארץ זרה וקדושה. ..חי בצמצום, חסך פרוטה לפרוטה. חטא ללא סליחה דווקא בבית האלהים, בבית האהבה.
כשצעדי באותו יום במעלה השביל המפותל נסער כולי, באה לקראתי אשת האלהים :"מה שלומך אברם?" חלפה על פני ולא האטה את צעדיה. לפתע תקפה אותי אותה תחושת בלבול מוכרת כאשר דיברה את פניניה היפות.."מה לעזאזל..?" חשתי מחנק בגרוני והקאתי את שארית הוויסקי של אמש.
