מאמר:

אפתח בכריכה של הספר:
כל כולה נצבעה בשחור, לבד מקדמת הכריכה, שהוכתמה בכוכב השולח אור, ולבד מגב הכריכה שהוכתמה בשיר, שמובא בו שיבוץ מטאפורי: "עלה זית" המרמז על תקווה.
מכאן, לפני שהתחלנו בקריאת השירים, רון כבר הכניס אותנו לניגודים שאנו פוגשים בחיים: סבל, כאב וייסורים לצד שאיפה לתקווה.
שם הספר "וכמו כוכב באותה מסילה"
ומי הוא אותו כוכב אם לא רון? רכוב על כוכב, שנע באותה מסילה, שביל הֶחָלָב או הַעֲגָלָה, מבלי שיוכל לסטות מאותה מסילה. מביט מעל על נפתולי הדרך, צופה על עֶגלת חייו, העמוסה בצער ובכאב, הפוצעת את הגוף ואת הנשמה, מבלי שיוכל לנווט את דרכו כרצונו בחשכה: לכן הוא מבקש לצאת מאותה חשכה, ולו באמצעות אתנחתא, כפי שהוא נותן לכך ביטוי בשיר "אתנחתא"
"יש הממתין לאתנחתא .....שתתארך ותתארך ותביא ארוכה"
הספר מחולק לשערים
השער הראשון: "אהבה"
הצבת האהבה בראש הספר מלמדת על תשוקה לעדנה ולריגוש, אך לא מצאתי ולו שיר אהבה אחד שיש בו חמדה, לבד משיריו על נכדותיו.
השער השני: "דיוקנאות"
אותן דיוקנאות הן לאו דווקא דמויות. הן יכולות להיות "כתפיים טעונות" או "חיוך רעוע." באופן זה הוא מאניש את הצורות ואת האיברים ומפיח בהם חיים.
(הבחירה של רון להכיל במדור זה שני שירים על ילדיו, מלמדת לדעתי על ריחוק מה שהוא חש כלפיהם. לדוגמא, בשיר "ילדיו": "רואה אותם ברשת אמם. בנעוריהם שחלפו בלעדיו." )
השער השלישי: "אני וביתי"
צירוף שיכול היה ללמד על אחדות, על ידידות ואף על אהבה. אך הצירוף הזה "אני וביתי" לא ממלא את ייעודו, משום שביתו אינו מבצרו. הוא חש בתוכו בודד וגלמוד ונותן לכך ביטוי בשיר "טיול אנושי": "כשאני מסתובב סביבי אין איש עמדי." בכל זאת יש לו רגעים של נחת, כאשר הוא פוגש את נכדותיו: "שתי הסוכריות עטות עליי מורחות באהבה את פדחתי."
השער הרביעי: "עונות השנה"
במדור זה רון מתרחק במידת מה מנוף חייו, ועובר לתאר את הנוף הנשקף מעבר ל"אני וביתי." הוא בוחר להביט בטבע בתקווה שהוא זה שירפא את האפלה השרויה בתוכו. לדוגמא: הביטוי הבא מתוך השיר "קיץ": "קיץ שב בכל כוחו בעגיליו הזהובים."
השער החמישי: "משפחה"
רון מביט אחורה בלב נכמר על משפחה שהייתה ואינה. הוא מתאר את משקלו הכבד של הזיכרון, שמותיר בו ריק עמוס באבנים. כך הוא כותב בשיר "שכול": "וכך כל שנה אני לא יודע לאן ללכת כשבכיסַיי אבנים כבדות שנבנו בתוכי..."
השער השישי: "אינטראקציות"
רון רוצה לראות מערכת של הדדיות בטבע, במשפחה, או בין חברים, וזאת למרות בדידותו. הוא נותן לכך ביטוי בשיר "בדידות": "מה שלא עושה הצחוק עושות הדמעות," ובשיר "ארס פואטיקה": "כשהעיניים אפורים בוכים השמים."
השער השביעי: "חולי ובריאות"
רון פותח את השער הזה בשיר "משימה" ומייחס למילה הזו משמעות של סבל. בכך הוא מפקיע את המילה ממשמעותה המקובלת, ומקביל אותה למילה סבל. הוא נותן לכך ביטוי בשיר "משימה": "סבל הוא משימה שצריך לעמוד בה." ההתמודדות עם הסבל הופכת למטרה. כדי להשיג מטרה זו, הוא מתיידד לאו דווקא עם אנשים אלא עם חפצים ועם בעלי חיים. לדוגמה: בשיר "בבית חולים": "אני עם הטלפון הנייד חברי הגמד." בשיר אחר הוא כותב: "החתולה ואני חברים."
בחירת השערים
בחירת השערים היא מלאכת מחשבת של המשורר, אך אם נעיין בהם, נגלה שאפשר היה להכיל את כולם תחת השער "אני וביתי" זאת משום שרון, ברוב רובם של השירים, חושף את עצמו בייחס לסביבה הקרובה אליו ביותר: הורים, משפחה, אישה, ילדים, נכדים וגם חברים, חשיפה כואבת וכנה. הוא לא כותב, ולו ברמז, מה קורה מעבר ל"אני וביתי," כמו היה תלוש מאירועים חברתיים פוליטיים.
ניתוח השיר "חברי הטוב"
בחרתי בשיר הזה, כי העימוד של השיר דיבר אליי. המילים מציירות שני משולשים ישרי זווית הפוכים, וכך יוצרות צורה של גרזן או פטיש. כלומר, הצורה נותנת ביטוי לתוכן של השיר.
כמו כן המשולשים ההפוכים מלמדים על תוכן הפוך, שכן חבר טוב מן הראוי שייטיב עם חברו ולא יכה אותו.
בנוסף לכך, השיר מהווה עבורי חידה. ניסיתי לזהות מי הוא אותו חבר טוב שמכה אותו ברעם ידיים, ואם הוא חבר טוב, למה הוא מכה אותו?
לא זו בלבד שהוא מכה אותו, אלא הוא מעלה אותו על פיגומים למען יראו ויראו מפני האיש הזה. אחר כך הוא פושט מעליו את בגדיו וממשיך להכותו בפטיש כבד.
רון לא גילה לנו אם המכות הכריעו אותו, ומאחר שהוא לא גילה זאת, אני מניחה שאלו היו מכות שבאו להוכיח אותו. החבר מפשיט אותו, כמובן לא הפשטה פיזית, אלא הפשטה רעיונית, כדי שבגין אותן מכות הוא יכול להיבנות.
החבר הטוב יכול להיות הגורל, הזמן, המחלה, או אכן באמת חבר טוב שרוצה את טובתו, ובאמצעות הוכחות כמו מכות, מנסה להניא אותו מדרך לא סלולה.
לסיכום
המשורר האנגלי קולרידג' שחי בסוף המאה ה-19 אמר, שהשיר צריך להכיל את מיטב המילים ואת מיטב הסדר" ואני מוסיפה: את מיטב הקשר.
ואכן רון עמד באופן הטוב ביותר במשימה הזאת.