פרק מספר:
פרידה מאימא/ינינה השלס

בלילה אימא לא הצליחה לישון. ביום שלישי בבוקר התכוננו לרדת למקלט בבית החולים. הכניסה המוסתרת אליו הייתה דרך הארובה של תנור המטבח, הניתנת להזזה, בדירתו של אדון לאבּינר. אחרי הצהריים הגיע קורצרוק, אסף מהיולאג את אביו, בת דודתו גברת אדלֶרְסְברגובה ואדון לאבּינר עם אשתו וילדו, ויצא אתם לבית החולים של המחנה. משם נסעה משפחת לאבּינר לקראקוב. הדוֹד [הירש] לא חזר מהעבודה ועדיין לא הגיע לאסוף את חפציו מהמחנה.

אימא שכבה במיטה. היא הייתה חיוורת מאוד. נשכבתי לידה ושאלתי: "למה את עצובה? עדיין אין אקציה". אבל אימא ענתה: "בשבילי היא כבר קיימת, ואף-על-פי שיש לי ציאנקלי, מותי יהיה קשה מאוד, בגללך. השאלה מה יקרה לי בכלל לא מעסיקה אותי". היא פרצה בבכי מר: "יאנולה, חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי! לכי, אם את אוהבת אותי. לכי שוב אליה. את ההשפלה אני מקבלת על עצמי, כי אני מצווה עלייך ללכת אליה".

לא רציתי לציית. עניתי: "בשביל מה לחיות? ממילא לא אשרוד בלי תעודות. האם את רוצה, אימא, רק להאריך את ייסוריי? לא עדיף שנגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ביחד, מחובקות? בשביל מה לי לחיות אם אשאר לבדי?". 

אימא התחננה אליי: "את חייבת ללכת! את חייבת לנקום, בשמי ובשם אבא!" - עניתי: "הנקמה תחזיר לי אותך? בשביל זה כדאי לחיות? בשביל זה כדאי להתענות? מה ייצא לנו מזה? לא טוב יותר לגמור עם זה עכשיו, כאן, לידך? אימא, תחסכי לי כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה עינויים שמצפים לי."

נאבקתי עם אימא, וזה עלה לי בבריאות. לא יכולתי להסתכל על האימא הבוכה שלי. הפנים שלה היו מקומטות, כמו של סבתא. לבה הלם חזק כל כך, ששמעתי את הפעימות. בסוף נכנעתי והסכמתי, בתנאי שאימא תיתן לי ציאנקלי, על כל צרה שלא תבוא. אבל אימא לא הסכימה. היא נתנה לי 2,700 זלוטי לדרך וליוותה אותי עד לשער. היא נישקה אותי. נפרדתי מאדון וגברת בראט. דוֹד [הירש] עדיין לא חזר מהעבודה. אימא נשקה לי. כשכבר עמדתי בטור, לחשה לי, "שאי כל סבל באומץ למעני".

הלכתי שוב לדודה ו'. הפעם הדלת הייתה פתוחה ונכנסתי בלי לדפוק. כשהדודה ראתה אותי לידה, היא לא יכלה לגרש אותי מיד. נתתי לה חלק מהכסף. לדודה הייתה ידידה בשם הלינה נוביצקה, והיא הייתה מספרת לה על הצרות שלה. נוביצקה הייתה אנטישמית. בפוגרומים היא הלכה להרביץ ליהודים.

חיסול היולאג התקרב לקצו. כעבור חמישה ימים, הדודה לא הסכימה יותר שאשאר אצלה. הלכתי אל דוֹד הירש, אבל בבית המלאכה לא נשארו יהודים. נודע לי מהמשגיח הארי שעשו חיפוש במפעל, מצאו נשק ואת כל העובדים היהודים הוציאו להורג, ביניהם גם את הדוֹד. חזרתי לדוֹדה ולמחרת התכוונתי ללכת לבית החולים של המחנה.

יצאתי השכם בבוקר. הדודה לקחה ממני את הכסף. היא אמרה שתשתדל לעשות משהו למעני. היא נתנה לי שתי פרוסות לחם. לקחתי בחזרה מהדודה 200 זלוטי. הלכתי לבית החולים של המחנה לפגוש את קורצרוק, אבל קורצרוק כבר לא היה בחיים. הוא התכוון לברוח עם אשתו. בתחנת הרכבת זיהו אותו שני המלשינים היהודים, פֶהֶש ושְוודרון, שעבדו עבור הגסטפו. שני המלשינים הסגירו אותם. שניהם התגוררו עם נשותיהם וילדיהם בדירות מרווחות בעיר. מתוך צוות בית החולים נותרו רק 17 אנשים.

גוסטק נורה בזמן החיסול של יחידת ה"Reinigung" (פועלי ניקיון) במחנה. בבית החולים שוחחתי עם גברת אדלֶרְסְברג. היא יעצה לי לגשת למחרת ל-DAW. חזרתי לדוֹדה. למחרת בבוקר מצאה הדוֹדה פתק שבו היה כתוב: "גברת נכבדה, נמצאת אצלך יהודייה מטונפת. אם לא תביאי עשרים אלף זלוטי, אתם תגיעו לפיאסקי יחד עם המטונפת".

לא ראיתי, לא בדרכי לבית החולים ולא בדרכי חזרה, שום אדם מוכר. שיערתי שנוביצקה כתבה את הפתק, לפי בקשתה של הדודה. כשנפרדנו הדודה אמרה לי, שתשתדל למצוא מקום מסתור בשבילי, ואם לא תצליח, תחזיר לי את הכסף באמצעות הגברת אדלֶרְסְברג.