מאמר:
על הבדידות המזהרת/ צור ארליך

 על הספר "בדידות מזהרת" עמיחי שלו, עם עובד, 236 עמ'

לעובדי התפעול של מלון "השלום" בתל-אביב מותר להיכנס למלון רק מכניסה אחורית דלוחה המכונה בפיהם במילה נרדפת ל"אחורַיים". כך הם לא יהיו חלק מהחזית, מהחזוּת. זה מקומָם במלון, מקום שבו מותר להם לשתות רק מיץ פטל, וזה גם מקומָם בחברה הישראלית. להיות המעיים שלה, התריסריון, הטחול, לכל היותר הכבד. תמיד מאחור, תמיד מחוץ למשחק הכלכלי והתרבותי. בתקופת התרחשותו של "בדידות מזהרת", כנראה בסביבות שנת 2003, עובדים אלה רובם ככולם עולי ברית המועצות: מעמד של אנשים משכילים שנעשו, לפחות על פי תפיסתם של גיבורי ספרנו, הדום לרגלי אלה שהיו המעמד הנמוך עד לבואם.

"בדידות מזהרת" נע בין סיפוריהם של שניים מעובדי שירות החדרים במלון, ארקדי וחיים, שניהם יוצאי ברית המועצות, שניהם עלובי-החיים של ישראל החדשה. חיי הנפש של ארקדי הם ערוץ מקביל לחיי המציאות שלו. כשהוא שוקע בייאושו הוא חווה את העולם כהתפוצצות חושית וכמתקפה ססגונית של הזיות. הוא בורח גם אל הפגיעה העצמית. למנהלו הישיר חיים הובטח קידום, אך משהתפנתה המשרה המובטחת היא נמסרה לישראלי ותיק. חיים מתפטר ומידרדר הידרדרות מהירה. הפער שהוא חווה בין הברבריות של הישראלים שסביבו לבין "התרבות" שהוא בא ממנה מוביל אותו אל מחוז רע ומר. ובעצם, בדרך אחרת, זה גם מה שמפיל את ארקדי.

המעקב הנטורליסטי אחר החיים במעי הגס והעלוב של המלון ושל החברה שלנו מספק מטבעו חוויית קריאה לאו דווקא נעימה. עמיחי שלו אינו חוסך מקוראיו את הדכדוך האפרורי הזה. ובכל זאת הוא מדשן אותו: בעזרת כתיבה קצבית המקפידה על הכנסת עניין בדברים גם כשהעלילה נמצאת (רוב הזמן) בשלביה הסטטיים, השלוליתיים, מדשדשת לה עם מגש משקאות בין קומות המלון – וכן בעזרת תמרון בין עליבות חייהם החומריים של הגיבורים לבין עושר חיי הנפש שלהם, וניצול הפער הזה. כך הוא גם מציל את הרומן משקיעה בנישה "חברתית" סוציאל-דמגוגית מתבכיינת או מטיפנית, לפעמים ממש כשהוא עם רגל אחת בביצה הזו.

מתוך כך, באורח מוזר משהו, המונולוג של חיים באוזני הילד ה"ערס" המרביץ לבתו ה"רוסייה", לקראת סוף הספר, אף שהוא לכאורה נאום הטפה כמעט פובליציסטי בשפה בסיסית על כך ש"כולנו יהודים" ושלא יפה לשנוא יהודי שבא מארץ אחרת, הוא שיאו הרגשי של הספר ופנינה ספרותית ממש. רגע אחריו מגיעה נקמתם הבלתי-נשלטת של "הרוסים", ומקלקלת את התזה למי שהתפתה עד אז לתפוס את הספר כמניפסט עדתי-חברתי "רוסי". בשלבים הללו של הספר, הסופיים, הסוחפים, טרונייתו היחידה של הקורא אל עמיחי שלו היא על שהגביל את עצמו ליריעה כה צרה.