מאמר:
דילמת האסיר" בתהליכי קבלת החלטות ארגוניות/ ד"ר ברכה קליין תאיר 

"דילמת האסיר" שתפסה אחיזה כמודל להסברת התנהגות רציונלית – כבר אינה רלוונטית עוד

דילמת האסיר הפכה, מאז פותחה במהלך שנות ה – 50 של המאה הקודמת, לאחד המודלים הפופולאריים ביותר להבנת דפוסי התנהגות בין שחקנים, בין אם מדובר במדינות, אנשי עסקים ואפילו בעלי חיים. הטענה בבסיס המודל היא כי התנהגות רציונלית לחלוטין, מנקודת מבטו של הפרט, תוביל לתוצאה שאינה אופטימלית מבחינתו. כזכור היא נשענת על הסיטואציה המפורסמת של שני פושעים הנתפסים ונחקרים כל אחד בנפרד. מבחינה רציונלית, עדיף לשניהם לשתף פעולה ולשתוק כי אז הם מבטיחים לעצמם נזק מינימלי. מצד שני, קיים סיכון שהצד השני ילשין, ואז יוצא שאחד הצדדים נפגע בעוד השני מרוויח בגדול.

ברבות הזמן, דילמת האסיר הפכה במידה רבה לתפיסה מקובלת שכמעט אין עליה עוררין באקדמיה ומחוצה לה תחת תחום תיאוריית המשחקים בפקולטות למדע המדינה, ההתנהגות והעסקים. 

אולם האם ניתן לומר שהם קיבלו החלטה רציונלית? לא בהכרח. במראת ידע זו אני מבקשת לומר כי דילמת האסיר אינה רלוונטית יותר בתהליכי קבלת החלטות מאחר ורציונליות הולכת עם חשיבה אובייקטיבית, וחשיבה אובייקטיבית הולכת עם היכולת להשיג הבנה עמוקה של שורשי הדברים.

מהי החלטה רציונלית?

על פי כל ההגדרות המסורתיות, החלטה רציונלית נבחנת על פי הפעולה שננקטה; האם היא  מקדמת את המטרה שהאדם הציב, או לא, גם אם המטרה לא נקבעה באופן מושכל. כלומר, רציונליות היא הדרך בה נבחרת פעולה למען השגת מטרה כלשהי.

גדולי פילוסופים לאורך ההיסטוריה התייחסו לשאלת תפיסת המציאות כאשר מחד טענו חסידי הגישה הרציונליסטית - שנציגיה המובהקים הם פילוסופים כמו דקארט, שפינוזה, לייבניץ – כי התבונה (תודעה, חשיבה, הכרה) תביא לאובייקטיביות אוניברסלית. לעומתם, מצדדי האמפיריסטים (לוק, יום וברקלי) שכל מה שקיים זה מה שאנו תופסים בחושינו והניסיון הוא מרכיב הכרחי בכול ידיעה ולכן היא סובייקטיבית לגמרי.

קאנט ניסה לשלב בין הרציונליסטים לאמפיריסטים בכך שטען שהשכל האנושי מעמיד בפני החושים תנאים מסוימים שמשפיעים על הידע שלנו. אנחנו יכולים להכיר רק את העולם המתגלה לעינינו. המשקפיים של התודעה קובעים גבולות, המתגלמים בסובייקטיביות. אך עדיין יש חוקים – שהם ציווי קטגורי המחייב את כולם ותקף בכול מצב ומתגלמים באובייקטיביות.

המציאות כתפיסה חושית

במילים אחרות, המציאות קיימת רק בשכלנו. אנחנו ממציאים את הכול ומתארים את המציאות כסיפור סובייקטיבי המוצג לא בהכרח בסדר כרונולוגי. לא ניתן להפריד בין מנגנון החשיבה לבין מערכת החושים שלנו. הם מכלול המבוסס על תודעה, מחשבה, בינה, תבונה, היגיון, מודעות/מצפון ולבסוף, ביצוע/רצון. העולם הרגשי מייצג את הממד ממנו פועלים התודעה -  מנגנון החשיבה שלנו.

כאשר התודעה - מנגנון החשיבה נמצאים ברובד הארצי הנמוך, הם פועלים במדיום דחוס ומצומצם ומושפעים במודע או שלא במודע מהחוץ, מהסביבה. כתוצאה מכך, האינסטינקטים, תת המודע, ההתניות, ההרגלים, הפחדים, הסנטימנטליות, הרגשנות - הם אלה שקובעים ידיעה לא רציונלית או דרכי פעולה לא רציונליים.  הבחירה הינה סובייקטיבית לחלוטין גם אם היא שכלית – רגשית – חושית.

התוצאה היא "אוטוסטרדת" כוחו של הרגל: אנחנו נצמדים לתוכן ולצורה בהתאם ל"חור מנעול" מאוד מצומצם ומוגבל. התת המודע הופך למנגנון השפעות מבלי שאנחנו מודעים להן.  לכן, על מנת להזיזנו משיווי המשקל בו אנחנו נמצאים, יש להפעיל עלינו כוח חיצוני (איום, משבר לדוגמה) או פנימי (מחלה לדוגמה).

החרדה כגורם משתק מפני צמיחה

החרדה מערעור המוכר והידוע ומחשיפתנו לאי הודאות משתקת את רובנו ולפיכך גורמת לנו להגן על המצב הקיים, להתנגד ל"איום" ולתקוף אותו. אלא שבכך אנו משמרים סטטיות במקום לשמר את תהליכי הצמיחה וההתחדשות. אנחנו דבקים ברעיונות, נצמדים לסולם הצרכים של מסלאו, שופטים את המציאות שהיא כביכול אובייקטיבית-רציונלית אבל ממשיכים קיום של מחסור וקורבנות.

לכן, כדי להתעלות על התפיסה המשתקת, יש לאמץ חשיבה רציונלית – אובייקטיבית: חשיבה שמחוברת למהות במקום לזהות/לאישיות, חשיבה שפועלת מתוך חופש היוצר עשרות אלטרנטיבות  במקום חשיבה מתוך התניה היוצרת מספר מצומצם של אלטרנטיבות, חשיבה מתבוננת, חוקרת, שואלת שהיא מעבר לצורה ותוכן במקום חשיבה צמודה לצורה, מגיבה, רגשית, סנטימנטלית, חשיבה שמחוברת לשורשי הדברים (אמת גבוהה יותר) במקום לחשיבה שמחוברת לסימפטומים.  מכאן שחשיבה רציונלית – אובייקטיבית מתעלה מעל העצמי, מעל ההרגלים, מעל המערכת הרגשית ומשתדלת לקבל החלטה שהיא לטובת המכלול ולא לתועלת אישית.

הפתרון לדילמת האסיר: שינוי בחשיבה

כעת נחזור לדילמת האסיר. לאור הנאמר, המטרה וצעדי הפעולה ששני האסירים בחרו, אינם רציונליים אלא סובייקטיביים – ארציים.  גם החיפוש אחר פגישה ושיתוף פעולה עם האסיר השני כדי להחליט לא לשתף פעולה ולהעיד, על מנת לקבל את העונש המינימלי, לא תסייע כי בבסיס הצורך הארצי בשיתוף פעולה נמצאים אינטרסים, תועלת אישית, רגשות, חשדנות. גם אם יכלו האסירים לתקשר זה עם זה, כל עוד אין הם חותמים על הסכם מחייב, שמבטיח שהחותמים עליו ינהגו בהתאם להצהרתם (גרירת סנקציות), הם עדיין יקבלו החלטה סובייקטיבית – רגשית, מה שאכן עשו ונכשלו.

על מנת להצליח בדילמת האסיר, שניהם היו חייבים לטפס אל עבר ממדי חשיבה גבוהים יותר – חשיבה אוניברסלית שמחוברת אל שורשי הדברים (אמת גבוהה יותר) ושבבסיסה יש אמון ונאמנות לשותפות (ולא שיתופי פעולה) הדורשת ברית אמיתית לטובת המכלול במקום חוזה עם סנקציות. לפתח חשיבה רציונלית – אובייקטיבית אינה כה קלה מאחר והיא תלויה בטיפוס האבולוציוני שאנחנו עושים כעת מהממדים הארציים המקבעים אל ממדים אוניברסליים. הטיפוס דורש בחירה בהפוך שאינו מוכר!!!

אז מה כל זה אומר מבחינת ארגונים? כדי ליצור ארגונים מתחדשים, מתפתחים ומשגשגים, על ארגונים להשקיע היום בטיפוס בסולם התודעתי  - מנגנון החשיבה אל עבר ממדים גבוהים יותר של פוטנציאל, של אמיתות, של השראה ולאמץ חשיבה נטולת סנטימנטים, מניפולציות שמאיימות על הארגון ומשתקות אותו ליצור מחר חדש. לשם כך עליהם לבנות פלטפורמות טיפוס שנקראות מרחבי שותפות הפועלים לטובת המכלול.