מאמר:
על התולעת והדרקון/ אבינועם חקלאי
התולעת והדרקון-הפסיכופתולוגיה של הפסיכופתולוגיה
-------------------------------------------------------------
״התולעת והדרקון- הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי״ מאת יגאל ורדי הוא יצירה עיונית רחבה ואינטגרטיבית המייצגת בעיה אתית קשה מאוד.
הספר מנסה ליצור טיעון המסביר את ה״רוע״ הנאצי ויתכן שבתוך הלוגיקה של עצמו, הטיעון אכן קוהרנטי ובנוי היטב. אני כותב:״יתכן״, כי הזמן שהקדשתי ליצירה הטרחנית הזאת, טרחנות אקדמית שנמלטתי ממנה לפני שנים לא מעטות, ביקש להתייחס דווקא להנחות היסוד, לאקסיומות שאיני יכול לקבל מכל וכל, מסיבות אתיות, שעליהן מונח מהלך ההבניה, ולא לבדיקת מידת מהודקות הטיעון.
כדי לתמוך בדברי, אשתמש בעיקר ב״סיכום אינטגרטיבי״ שבסוף הספר, לפי הסדר בו נערך.
בפסקה הראשונה טוען ורדי שיוזף גבלס טעה כאשר אמר לעם הגרמני באמצעות משל התולעת והדרקון כי כל אחד מהם לחוד הוא תולעת רכרוכית וסנטימנטלית ואולם ביחד הם יהיו דרקון יורק אש.
על פי ורדי, גבלס הניח שהאחדות הפשיסטית תקנה לעם הגרמני את כוחו הדרקוני, אלא שגבלס טעה, אליבא דורדי.
ורדי הוא פסיכולוג קליני בהכשרתו ולכן דוחה את ההנחה המוצלחת והיעילה של גבלס לטובת הפסיכודיאגנוסטקה של הפסיכולוגיה הקלינית .
הטענה של ורדי היא שהאופי הגרמני מושתת על האישיות הכפייתית שסגנון הסתגלותה הטבעי הינו השתייכות צייתנית, פנטית ועיוורת לכלל ולכן העם הגרמני נטה מלכתחילה לצייתנות פשיסטית בשל תחושת השתייכות קונפורמית קיצונית לאחר הכוללני, שהוא בעצם ה-אדם, איזה אידיאל של אדם.
ההנחה שיש אישיות, שיש דבר כזה ״אישיות״, מאומצת על ידי ורדי שיצר על בסיסה תיאוריה על ״אישיות קולאז׳ית״.
הוא נשען על הקלסיפיקציה הפסיכיאטרית מתקופת ה-DSM4 ומתוך הפרק על הפרעות האישיות בונה תשעה טיפוסי אישיות שבמינונים ובעוצמות שונות, ״ יוצרים פסיכודינמיקה סינרגטית מגוונת וייחודית הבונה את זהותו של האדם. הסינרגיה והאינטגרציה בין תשעת הטיפוסים הן היוצרות את הווקטור המאחד ביצירת גיבוש הזהות הייחודית של הפרט״.
אז בתור מי שהוטל עליו לכתוב סקירת ספרות על הספר הזה, אני חייב להדגיש שיש לי ויכוח נוקב עם העמדה שורדי מייצג.
אני מקבל את העמדה של לאקאן כי אמונה באישיות היא מחשבת שווא משותפת לאנושות וכי האדם הוא יותר כמו נהר שלא ניתן להיכנס לתוכו פעמיים. בלשונו של תלמידו וממשיכו של לאקאן, מילר: הסובייקט אינו זהה לעצמו. התכונות שלו, האופי, הטמפרמנט, חלק מן ההזדהויות, כל אלה אינם יציבים.
להניח את אבני היסוד של הסובייקט על יחסים ״סינרגטים״ ו״אינטגרטיבים״ בין תשע לבנים שהן טיפוסי האישיות, הוא מעשה אובססיבי, כלומר כפייתי, כשלעצמו.
השענות על תיאוריה יציבה שמסבירה את העולם ובכך מבטיחה את הניתוק ממנו היא המעשה האובססיבי הרגיל של שיח האוניברסיטה.
כמי שעוסק בפסיכואנליזה לאקאניאנית אני מעדיף שהסובייקט יעיד על עצמו במקום לכפות עליו אבחנה שלא אומרת דבר.
אם גבלס הגרמני משתמש במטאפורה של התולעת והדרקון, הרי שהיא בעיקר מעידה עליו עצמו ובוודאי קרובה יותר לתיאור ה״נפש הגרמנית״ מכל אבחנה פסאודו-מדעית של ה״מומחה״.
כלומר, אני מאמין ליוזף גבלס יותר משאני מאמין למר יגאל ורדי.
ורדי מסביר שהגרמני הקונפורמי, הצייתן והערכי הפך לגרמני נאצי ״יורק אש״ המונע מרוע סאדיסטי ומפרנויה מלחמתית עקב התחברותו אל הממד הדיוניסי של האישיות, היונק את כוחו מכוחות האיד. ״שילוב הרסני נוצר בין האגו לאיד, כלומר בין המגמה הכפייתית למגמה היצרית, הליבידינלית, האימפולסיבית, והניב תוצר קולאז׳י של אקטיביזם דורסני וכוחני שסופו עיוות נפשי ואישיות שטופת שנאה והרס״.
צר לי שאני משעמם את הקורא בתיאורים המשתמשים בלשון שנשמעת כל כך מקצועית ומתוחכמת עד אשר היא מניחה איזה ידע עמוק הנמצא אצל הכותב, איזו תבונה המבטיחה תשובות לשאלות המהותיות של החיים. השיח ה״מקצועי״, הקליני, האוניברסיטאי והכמו מדעי הופך את תיאור האנושי למכני, יבש, ריק מאנושיות ולכן הבקשה להימנע משעמום אינה גחמה של מישהו שרוצה שישעשעו אותו, זאת הצבעה על תופעה שהולכת נגד ההומניזם, על רצון להפוך את הסובייקט האנושי לאובייקט מכני כמו במדעי המוח והנוירולוגיה.
הקטע שציטטתי מעיד על היומרנות הפסיכולוגיסטית להסביר באמצעות ידע אוניברסיטאי המונחל לאנשי המקצוע תופעות שאינן מצייתות לידע זה.
הנחות היסוד של ורדי ושל רבים כמותו מבוססות על הטופיקה השניה של פרויד אלא, שגם היא, בעייתית ככל שתהיה, לא נקראה היטב על ידי המומחים. האיד אינו מאגר של כוחות ההרס והסופר-אגו אינו רק האינסטנציה של הערכים והחוק. האיד הוא מקור הליבידו בתיאוריה הפרוידיאנית ולכן הוא גם מקור דחף החיים ודחף המוות. מקור היצירה ומקור ההרס. והסופר-אגו עצמו שאותו כה מהללים, יודע לשאוב את כוחו מההרס ולצוות כמו אל אכזר להתענג ולהתענג.
הסופר אגו הוא מקור הסדיזם, הממד הדיוניסי יכול בהחלט להיות מקור היצירה (יצר) והמחשבה שהאיד הוא מקור הרוע והסופר אגו הוא מקור הטוב הערכי, כשביניהם האגו המסכן המנסה לפשר בין היצר לחוק, הנה מחשבה של אובססיבי רגיל ביותר הנכפה בשם הטוב ליבש את מקורות החיים.
ואכן, הטוב, הדיוק הפסאודו-מדעי, השימוש המוקפד בתיאוריות הפסיכולוגיות הורס כל עניין שיכול היה להיות בספר שכזה ומיבש את הקורא.
לכתוב:״ עיוות נפשי ואישיות שטופת הרס״ דורש השענות על מודל של נפש בריאה, ישרה, בעלת צורה יפה ובלתי מעוותת, כלומר בדיוק אותה טענה אותה מעלה ורדי כלפי העם הגרמני המאמין באיזה אידיאל של אדם, אולי בשפה משפטית: האדם הסביר. כלומר, יש מודל של בריאות נפשית בלתי מעוותת שאותו קבעו ה״מומחים״ על סמך הפנטזיות שלהם שקבלו תוקף אובייקטיבי. ״האדם הסביר״ הוא תוצאה של המחשבה הכפייתית שלא יכולה לקבל שום סטיה, עיוות וייחודיות הפונות באופן זה או אחר מאידיאל הבריאות הנפשית.
כדי שלא להרוג את הקורא משעמום אציג רק עוד שתי נקודות שאני מוצא כמעידות על הכותב ועל ה״מילייה״ המקצועי שלו.
במבוא כותב ורדי על מפגש עם פרופסור אוריאל טל ז״ל בשנת 1977, מגדולי חוקרי השואה. טל נטל חלק בקורס על יסודות הגרפולוגיה שהעביר ורדי כדי לנסות ולרכוש ידע לצורך בחינת כתבי היד של המנהיגות הנאצית. כותב ורדי: ״בסוף הקורס פנה אלי אחד המשתתפים, אדם גבה קומה ויפה מראה שפניו הקרינו מבע אינטלקטואלי ורוחני״.
אין ספק שזהו תיאור עדין של הערכה, אולי אפילו של אהבה, אבל הוא דומה באופן מפחיד לתורת הגזע הנאצית.
טל ז״ל נשמע כמעט כבעל חזות ארית, כאדם העליון העומד בראש פירמידת הגזעים ולכן חובתו הדרוויניסטית לכופף את שאר הגזעים
ואת משאבי העולם לצרכיו.
המראה שלו מעיד על תכונות נעלות לפי ורדי.
זאת הבעיה של הגרפולוגיה עצמה שורדי מתמחה בה. אין ספק שלכל אדם כתב יד ייחודי, אולם הגרפולוגיה כמו הפסיכודיאגנוסטקה והאבחון הפסיכיאטרי, מתיימרת לפרש את התו הייחודי במונחים אוניברסליים.זוהי מחיקתו של התו הייחודי שביחס אליו עדיף לשתוק, ואתם בוודאי יודעים שהמשטר שמתאמץ למחוק את הייחודי ולהכיל סטנדרטיזציה שתשרת את הרעיון, הוא המשטר הפשיסטי. והרעיון הזה מתגלה גם בואריציה הומניסטית של קאנט הגרמני שמורה באמצעות הצו הקטגורי שלו לפתור כל דילמה מוסרית באמצעות מה שאולי ניתן לקרוא לו ״טובת הכלל״,כלומר מחיקת הסובייקט. וזאת כבר בעיה שחילחלה עמוק לתוך ההומניזם של השמאל העושה מאמץ להבדיל עצמו מהפשיזם הימני ומוצא עצמו באותו הצד.
עוד כותב ורדי במבוא כי הזעם הטווטוני שאובחן באמצעות הגרפולוגיה בקרב המנהיגות הנאצית מבוסס על הפרעת האישיות הגבולית.
אם כך, הריני להודיעכם שהסיווג והקלסיפיקציה של האנושי על צירים של בריאות נפשית ושל הפרעות אישיות והייחוס של זעם הרסני או כל תכונה אחרת להפרעת אישיות ו/או לאישיות זו או אחרת, הוא סגרגטיבי, כלומר סיווג המחליף את תורת הגזע.
בניגוד לעמדתו של ורדי, אני אכן חושב כמו חנה ארנדט שהרוע הינו בנלי והוא נחלת כל אחד ואחד ובתנאים מסויימים שלא כל כך ניתן לדעת אותם מראש, הוא יתבטא, כפי שהוא מתבטא בכל יום.
כאשר ורדי קובע באמצעות ידע שמתגלה בדיעבד את השילוב בין הציר הסנכרוני של ההסטוריה לבין הציר הדיאכרוני של האירועים הנסיבתיים שהביא לשואה, אני יכול להסכים עימו הסכמה כללית וצנועה.
לקראת סוף סקירה זו אסכם את הנקודות:
1. האישיות היא תוצר של מחשבת שווא מוסכמת.
2. מודל הבריאות הנפשית מבוסס על דמות אידיאלית או על איזו השערה ביחס ל״אדם הסביר״.
3. העיוות הנפשי והרוע מיוחסים לאנשים חולים, מופרעים ומשוגעים.
4. האבחנות הפסיכיאטריות והפסיכולוגיות מבוססות על סיווג וקלסיפיקציה המחליפים את תורת הגזע.
5. האבחנה על פי תווי פנים וגוף וצורת כתב היד מוחקת את הסובייקט כמו כל משטר פשיסטי, תחת אצטלה מדעית.
6. בסופו של דבר, הספר לא יוצא מעבר לחקירה שלא ביודעין של יגאל ורדי את עצמו ואת הדומים לו בשדה הפסיכולוגיה הקלינית ובשיח האוניברסיטה.
7. כל הנקודות האלה מעידות על הבעיה האתית המאפיינת את מרבית שדות האבחון והטיפול הנפשי היום.
8. על הנאציזם ותופעת הג׳ינוסייד התעשייתי לא למדנו הרבה.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
-ורדי,י. התולעת והדרקון-הפסיכופתולוגיה של הרוע הנאצי, ספריית ידיעות אחרונות, 2015, תל-אביב.
