סיפור תלמודי מעובד:
הֶחָלוּק הַלָּבָן
פעם אחת הלכו שני חכמים גדולים ברגל לירושלים, הלא הם רבי אליעזר ורבי יהושע. ויהי בבואם להר הבית, הדבר היה בערב יום צום-כיפור ויום הכנת העבודה הגדולה במקדש, והנה מלאך אחד לקראתם ובידו חלוק לבן וזורח כשמש, אבל אל היה לחלוּק שפה לפיו. ניגשו אליו המורים ויאמרו לו: מלאך עליון, החלוק הזה שבידך למי הוא? ענם המלאך לאמור: אותו חלוק מוכן ליוסף הגנן מעיר אשקלון. פרש לפניהם את החלוק ואור מילא את כל עיר-העולמים. ויתמהו החכמים איש אל אחיו ויאמרו: יוסף זה בודאי צדיק גדול הוּא ועדיין לא זכינו לשמוע חלקו.
ויהי כעבור ימי-הרגל, קמו הרבנים האלה וילכו לעיר אשקלון. השכים כל הקהל לקראתם וכל אחד רצה להתכבד בכבודם, שיסורו ללון בצל קורתו. ענו ואמרו: לא נלין אלא בבית יוסף הגנן. אמרו החכמים לנפשם: אולי צדיק נסתר הוא, – וישימו פעמיהם אל גנו. ראו אותו מרחוק מלקט כמהין; ניגשו ואמרו לו: שלום עליך, יוסף הגנן, רצוננו להתארח אצלך! השיב יוסף ואמר להם: שלום עליכם, רבּי-התורה; הנחתם בעלי עושר וכבוד וסרתם אלי. האלהים יודע, שאין במלוני אלא שתי ככּרות-לחם, ומתירא אני, פן לא תספקנה לכם. אמרו שניהם אליו: תן לנו מהלחם ונשׂבע ולא נטריחך לדבר אחר. מיד העמיד להם שולחן, שׂם לפניהם את הלחם ויאכלו וישתו ויברכו לנותן לחם לכל בשר, ויוסף ענה אמן אחריהם. אמרו גדולי בית-המדרש אליו: הגד-נא לנו, מה מעשיך היום? אמר להם: רבותי, הלא רואים אתם, שאין לי מלאכה אחרת, כי אם עבודתי בגני. אמרו לו: ואיך אתה מתנהג בפריו? השיב יוסף ואמר: אני נוטע בגני ירקות, ומה שאני מוציא, אני מוכר, ואני נותן מחצית מדמי-הפדיון לעניים ומהמחצית השנית אני ובני-ביתי מתפרנסים. פתחו ואמרו לו הבאים: דע, שהקדוש-ברוך-הוא אומר להגדיל שכרך מאד חלף תמימוּתך; והנה ראינו בהר-הבית מלאך-אלהים ובידו חלוק לבן ומגוהץ בעדך ליום שכולו אור, אלא ששׂפה חסרה לחלוק, ובאנו הלום לזרזך, שתוסיף לעשות טוב בעיני ה', אולי יחַננך וימלא את החסרון לחלוּק. ויברכו את יוסף וישבחוּהו וילכו לדרכם.
ואשתו של יוסף הצנוע שמעה בפתח האוהל את אשר דברו האורחים אל בעלה ותאמר אליו: עלינו לרכוש לנו במעשינו מעתה גם שׂפה לחלוּק, שמוכן לנו במרומים. השיב בעלה ואמר לה: כדבּר אחת הסכלוֹת תדברי. הלא ידעת את עניֵנו ומרוּדנו, ובמה נוסיף לעשות צדקה וחסד? אמרה האשה: שמעני, בעלי, הולך אותי לשוק-העבדים ומכור אותי לשפחה ואת הכסף מַהר וחַלק לעניים; אולי בשכר זה יהי חלוקך שלם. ענה יוסף ואמר: אל ירע בעיניך, ירא אני, פן יפַתּך הקונה לחטא ואפסיד את החלוק כולו. אמרה האשה: אני נשבעת לך באמונת-שמים, שלא תבוא לך תקלה על ידי.
וישמע יוסף בקול אשתו, ויוצא אותה לשוק וימכרה בעשר ככרי-כסף. ויפזר את הכסף לצדקה ולא הותיר לו גם אגורה אחת. וירא האדון שקנה אשת הגנן, כי יפה היא וחנה רב, ויאמר לכבשה לתאוָתו. ותמאן האשה לשמוע בקולו תאמר: חלילה לי מחטוא לאדם זר ואם גם לשפחה נמכרתי לו. יפצר בה האיש יום יום, שׂם אותה על בית-נכוֹתו וירב להיטיב עמה, אולי ימצא נתיב ללבבה. והאשה שומרת אמונים לבעלה ואינה שומעת למי שמושל עליה. ויקצוף אדוניה עליה ויסירה מגבירה וימסרנה לרועה-צאנו ויצו אותו למרר את חייה. והיא עבדה עבודה קשה כל היום, אבל התאפקה ויִחלה לרחמי-שמים. כה עברו עליה ימים רבים.
פעם אמר בעלה יוסף לעצמו: אלך ואראה, אם עוד זוכרת אותי רעיתי ולא שכחה אותי. ויתנכר לבל תכירהו ויבוא אליה השדה, וימצאנה עובדת ומתענה. ויגש אליה ויאמר לה: היש את נפשך, אשה, שאקנה אותך מאת אדוניך בכסף מלא ואַצילך מצרתך ותהיי לי לאשה? ענתה הנדכאה ואמרה לו: אל-נא תדבר אלי כאלה, אשה בעולת-בעל אנכי. וַיוסף המתנכר לדבּר כאלה באזניה ולפתותה, שתלך עמו. ולא חפצה לשמוע אליו ותאמר: מוטב שאבלה כל ימַי פה ואשא עלי את העול הכבד, משאָפיר את בריתי לאישי. כשראה בעלה הגנן את טוהר-לבבה, הסיר מיד את המַסוה מעל פניו ותכירהו ותפול על צוארו, ויבכו שניהם בכי גדול, ותעל שועתם אל האלהים.
והנה נשמע קול קורא ממרום: התבּשר, יוסף, כי נשלם חלוקך בשפה ולאשת-בריתך נעשה חלוק עוד יותר יפה ויותר מזהיר; מהר ולך אל מקום פלוני, שם תמצא בהר אוצר כסף וזהב ואבנים יקרות; וקמת ופדית את אשתך מאת אדוניה העריץ. וימהר יוסף לעשות הדבר הקול, שינס את מתניו וילך לאותו הר, חצב שם באדמה וימצא את האוצר השמור לו ויריקהו אל שקו. משם הלך לאותו אדון וישקול בזהב מחיר אשתו וישב עמה בלב שמח אשקלונה. שם בנה לו בית נאה וירב לעשות צדקה וחסד, וינהרו אליו עניים ואביונים מכל עבר ויתן לכל אחד די מחסורו.
ויהי במלאות ליוסף ולאשתו שמונים שנה וימת יוסף כעלות הבּוקר ואשתו הלכה אחריו למנוחות לפנות-ערב. התקבצו אנשי אשקלון לגמול חסד עם המתים ויכינו להם לבָנים למשכנם בקבר. מיד נראו שני מלאכי-מעלה ובידיהם שתי כתנות-אור מזהירות.
