מאמר:
שירה אינה יהירות /דורית ג'אן
מהי שירה ? מה נחשבת שירה בעיני?
מי שזקוק לתשובות מדוייקות ומדודות שיפנה לחפשם בעולם האקדמי או אצל כותבים אשר למדו בצורה זו או אחרת לכתוב. אני לא שוללת את מגוון האפשרויות. בדרך כלל עיסוק מקצועי בשירה שם דגש על מצלול, משקל וחריזה ובודק את השפה הציורית (הפיגורטיבית) של השירה. לימוד של כתיבת שירה עוסק בטכניקות של כתיבת שירה, להבדיל מכתיבת פרוזה. הדגש שלי במסה זו על השירה הוא שונה. השירה מחייבת יראת כבוד. אל תבואו אליה יהירים.
לדעתי ,למידה באופן אקדמי או שלל קורסים מוצעים (ואנו מוצפים בכאלה ברשת) לא הופכת אותך בהכרח לכותב טוב. משורר צריך להיות בעל שאר רוח: לא להיצמד תמיד לעובדות ולכללים. תמיד טענתי שאני רוח חפשייה, לא ניתן לכבול את כתיבתי לחוקים ולמוסכמות. אני לא אהפוך כותבת פלסטית. לא חסרים כאלו. כל מי שניסה לחפש הגדרה שתאחד את כל השירים תחת הגדרה אחת גילה שזה בלתי אפשרי. לכן נוטים כותבי השירה לחפש הגדרות סובייקטיביות לסוגה ספרותית זו. מוכרת ביותר היא ההגדרה של אמילי דיקינסון: " אם אני קוראת ספר ומרגישה כפור בכל גופי עד כי שום אש לא תוכל לחממני, אני יודעת שזהו שיר. אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקודי, אני יודעת שזהו שיר". ברור שזו אינה הגדרה מדעית.
לא ניתן להגדיר שירה, אך מאידך, חייבת להישמר רמה כלשהי בכתיבת שירה. לא כל אחד יכול להיקרא משורר. בניגוד לחברי המשוררים, איני חושבת שהוצאת ספר הופכת אותך לכזה. ישנם שהוציאו ספרים משעממים שאינם ראויים לפירסום, ורבים נהדרים אחרים שמסיבה זו או אחרת לא הוציאו ספר שירה, והם יותר משוררים בעיניי.
איך ולמה התחלתי לכתוב
בעידן הזה של ה"פייס" כולם הפכו למשוררים. כל סטטוס הנכתב בטור בשורות קצוצות מוכתר מיד כשיר על ידי כותבו או על ידי מאות חברים ומלייקים. אין אלא להצר על כך. זוהי זילות של השירה. שירה חייבת להיצמד למספר כללים אלמנטרים, לאו דווקא כללים אקדמים, אך חייבים להיות כללים בסיסיים: שירה חייבת מעוף. לא כל מחשבה העולה בראשנו ראוי לה להיכתב ולעלות מיד על הדף. אני חושבת שאת ההגדרה הטובה ביותר לשירה כתב לי חברי המשורר הרצל חקק : "טוב שיש שירה שמצליחה לרומם אותנו מעבר לשגרה.".. כך בדיוק! וזו כנראה הייתה הסיבה האמיתית שהתחלתי לכתוב, לעוף גבוה מעל אפרוריות החיים, כבדם, כאבם וסבלם: לשבור את שגרת עקרת הבית שלי, את שגרת הנקיונות, השכיבה במיטה בשל כאבים. הייתי חייבת להתרומם מעל הכול, להכניס מעט רוח לחיי הגשמיים. תמיד הבטחתי לעצמי שאצא ללמוד כתיבה, אך תמיד היו הוצאות בלתי צפויות אשר חייבו אותנו: הייתה זו נזילה, מטבח חדש, בת שנישאה, טיפולים רפואיים...
החלטתי שאלמד לבד. בתחילה זה נכתב גרוע. אך אט אט למדתי מכותבים טובים. שעות על גבי שעות חפרתי בכתיבתם, קראתי את גדולי משוררינו, והכל דרך המחשב, כי ראייתי אינה מאפשרת קריאה מתוך ספר. עם הזמן התברר לי שאני כותבת שירים בלי לדעת מהי ההגדרה של שירה. רוח השירה שרתה עליי, כאילו באה מתוכי.
אין לי סגנון ייחודי. אני כותבת בסגנונות שונים, אם ניתן להגדיר זאת כך. עם זאת, קווים מנחים והכרחיים בשירה חייבים להיות: אמינות, בהירות ופשטות, מעוף ודמיון. וגם מקוריות.
אמינות- את האמינות יכולה ליצור רק כתיבה בגוף ראשון. לדעתי, ברגע ששיר נכתב בגוף ראשון, הקורא מתחבר מיד למשורר ולשיר. העניין יכול להיות בעייתי, כי אז כל שיר -גם אם דמיוני- מקושר ישירות לחייך. זהו המחיר שנאלצתי לשלם בכתיבתי הראשונית הארוטית . קוראים שייכו כל שיר ארוטי לחיי: הפכתי מעין סמל מין. בדמיונם הייתי שכובה כל היום במיטה, מפושקת. הם לא ידעו לבצע את ההבחנה. לימים וכאשר עמדתי על כך, בכתיבה האישית, מצאתי שהיא המתגמלת ביותר...כותבת את נפשי ,את האמיתות שבתוכי.
הקשר בין היצירה לנפש היוצר
האם יש קשר ישיר בין אהבתנו ליצירות מסויימות לאופיו של היוצר ?
האם אופיו והתנהגותו משפיעים עלינו לטוב או לרעה כאשר אנו נדרשים ליצירתו? האם זה נכון ? אם נודה על האמת, אין לכך כללים. הרשות תמיד נתונה. אני יכולה להעיד על עצמי שאני נוהגת לעיתים כך ולעיתים אחרת. ישנם משוררים מצויינים שלא יזכו ממני להתייחסות בשל יהירותם או התעלמותם משירתי ( אני לא מתביישת להודות בזה ), ויש אחרים פשוטים ונעימים שיצירתם פחות מרשימה אך אתייחס אליהם בשל אישיותם הנעימה.
לעיתים, אני מתנתקת מהכותב ומתייחסת רק ליצירה אם היא סוחפת אותי. כל האמור מתייחס לשירה פייסבוקית, הנהוגה על הקירות. כי בבואנו לקנות ספר שירה, אישיותה של המשוררת לא חשובה אלא רק שירתה. אך בפייסבוק יחסי אנוש ושירה כרוכים זה בזה לעיתים קרובות.
אני תמיד אומרת למכריי הקרובים שאני משוררת טובה עם אישיות פרובלמטית מאוד, הנובעת מכמה תכונות אופי ,קשיחות מה ועניינים נפשיים שאין זה הזמן והמקום לדון בהם.
לכן, בבואכם להתייחס לשיר, מהם הקריטריונים (התבחינים) שלכם?
אני נוטה להאמין שגורמים רבים חוברים להם יחדיו וגם שיקולי אינטרסים.
מרבית משוררינו הגדולים היו בעלי אישיות פרובלמטית. האם זה מונע מאיתנו לאהוב את יצירתם? נראה לי שבעידן הפייסבוקי הם לא היו שורדים. המשורר המפרסם שירתו בפייסבוק צריך להיות גם משורר טובך וגם "חיית פייסבוק". אכן, לא קלים הם חייו של המשורר בעידן הדיגיטלי.
הפשטות היא העיקר
שיר חייב להיות ברור ומובן גם לאחרון הרוכלים בשוק, ועם זאת עליו להיות מעניין ומרתק למבקר שירה מיומן או לפרופסור לספרות. רבים מהכותבים נוטים להיכשל בכתיבה לא בהירה, כתיבה המצריכה היצמדות לאנציקלופדיה או לפתוח מקורות מידע. נגישות זה שם המשחק. נגישות אין משמעה שיר פשוט , לא מעניין או לא כתוב טוב, אלא בהירות.
קו מנחה בשירתי הינה השקיפות והבהירות. אני לא צריכה לברר "לְמה המשורר התכוון?". להתחיל להתפתל. מי שרוצה להעביר מסר סמוי בשיר או לרמוז ולא לפתוח אותו, כך יתייחסו לשירתו. שירה משמעותה הנחת הקרביים אל מול הקורא. לאו דווקא כאב, גם שמחה. הכל ברור ונהיר. שיר הנשען מרביתו על עולם של דימויים מעניין קבוצה מוגבלת של קוראים. ראו שירתה של גדולת המשוררות רחל: פשוטה, נהירה וברורה לאחרון מנקֵי הרחובות ועם זאת אינה נופלת באיכותה. היא למעשה המודל שלי לכתיבה. זוהי שירה למופת.
כיצד אני בונה שיר ?
יש מסר חד וברור שאני רוצה להעביר בשיר, ועליו אני "מלבישה מעט בּשָׂר". אין בכוונתי להלאות את הקורא בשלל דוגמאות להעברת המסר, מה שיאריך את השיר ויְיַגע את הקורא. שתיים שלוש דוגמאות. הרחבה קצרה בנושא. פאנץ' של שורה או מילה מטלטלת. ובזה מסתיים השיר.לרוב איני קוראת שירים ארוכים. לכן, אני חייבת להעלות גם את עניין השירה הקצרצרה הנהוגה ב"פייס": אלו לרוב מסרונים, לא שירה. מבחינתי לא יכול להיות ששורה בעלת שלוש מילים תיקָרא שיר. ועל סמך זאת ייקרא הכותב משורר.
עריכה
עריכת השיר אצל עורך מקצועי נועדה להשביח את השיר, אך עם זאת לא ליטול את נפש ונשמת המשורר. משורר חייב לתאם ציפיות עם עורכו ולמצוא אחד מתאים לרצונותיו ולהבעותיו. מי שיודע לערוך את עצמו- אני בעד. כך אני עושה מאז צאת ספרי הראשון: כל שיריי החדשים שִישים במספר נערכו על ידי, ונראה לי שהקוראים אוהבים. אני מרגישה מחוברת יותר כך.
שיר חייב לנוח יום יומיים עד הישלחו אל קוראי ה"פייס"...זהו קריטריון חשוב, אם אתה לוקח את כתיבתך ברצינות ורוצה להשביחה.
לסיכום
שירה פייסבוקית הנפוצה על קירות אינה בהכרח שירה. שכל אחד ישפוט
איזוהי בכל-זאת אבן-הבוחן? תשובתו של אלתרמן היא בבחינת "ניכרים דברי אמת". כותב אלתרמן: "אמת ואמונה – התפילה העברית קשרה את המלים הללו קשר אמיץ, יהודים היו חוזרים עליהן בנשימה אחת יום-יום, וזה יכול לשמש סמל לספרות. האמת הסובייקטיבית, האמנותית, של הסופר גוררת אחריה בהכרח את האמונה של הקורא. והאמונה, במקרה זה, היא אותה הבנה רגשית, אותו הד-חיים, החוזר ונשנֶה בלב הקוראים, כתשובה לחיי האמן באותיות הספר".
אסיים בשיר מִסִפרי "עד מאה ועשרים שירים":
למות באוהלָה
לָמוּת בְּאָהֳלָהּ שֶׁל שִׁירָה
כִּפַּת שָׁמֶיהָ הִיא אָהֳלָהּ.
לִטּוֹל
אֶת מַקֵּל הַנְּדוּדִים,
תַּרְמִיל עָמוּס
עַל כְּתֵפַי
לִנְדֹּד בְּדַרְכֵי עָפָר
בִּלְתִּי מְסֻמָּנוֹת.
לִי הַשִּׁירָה נוֹעֲדָה
כְּדֵי שֶׁאָמוּת בְּאָהֳלָהּ.
לָתֵת אֶת כֻּלִּי,
לַחְפֹּר בְּנַפְשִׁי הַמְיֻסֶּרֶת,
בְּנִשְׁמָתִי הַמְיֻזַּעַת,
לַחֲפֹן תְּשׁוּקוֹתַי.
בֹּקֶר וָלֵיל,
לְהִתְמַכֵּר
לַתְּחוּשָׁה.
לָמוּת
בְּאָהֳלָהּ
שֶׁל שִׁירָה.