מאמר:
יצחק שמי סופר עברי פלסטיני/ חיים פסח
יצחק שמי היה סופר יהודי־פלסטיני או פלסטיני־יהודי. ההגדרה הזאת אינה תואמת בדיוק לקטגוריית הזהות של יהודים־ערבים, זו שהתייחסו אליה ששון סומך, יהודה שנהב — בספרו "היהודים הערביים: לאומיות, דת ואתניות" — וחנן חבר, בין השאר. כידוע, או לא כל כך ידוע, היה בינינו לפחות סופר יהודי אחד, סמיר נקאש, שכתב את יצירותיו בערבית, וסופרים אחרים כמו שמעון בלס, המגדיר את זהותו כסופר יהודי־ערבי. יצחק שמי, להבדיל מהם, נולד וגדל רוב ימיו בארץ ישראל־פלשתינה, בלב החברה הערבית בחברון, והוא הסופר היהודי־פלסטיני האחד והיחיד המקובל היום רשמית על ידי אגודת הסופרים הפלסטינים.
·
תקלה ביוגרפית זו אמנם תרמה לאיכות יצירתו אך סיבכה את מהלך חייו של שמי, שנותר תמיד הן בשולי החברה הפלסטינית והן בשולי הממסד הספרותי היהודי. בשל היותו סופר בעל זהות כפולה התייחסו אליו מלכתחילה ועד היום בראש וראשונה כתופעה חברתית־פוליטית, ורק אחר כך העריכו באופן ביקורתי את יצירתו, ככל שאפשר להפריד בין השניים. והרי בין הסופרים בני דורו לא היה שמי היחיד בעל "זהות כפולה"? היו מי שלא מיהרו להיפרד מזהותם הרוסית, הפולנית או הגרמנית, שהיתה לה ביטוי לא חבוי ברובדי יצירותיהם. נכון, אך דבקותו של שמי בתרבות הערבית־הפלסטינית לא התקבלה במאור פנים במילייה הספרותי העברי של זמנו, ולכל היותר התקבלה במין סובלנות פטרונית.
לקורא הישראלי, מהפרספקטיבה של היום, מהאקטואליה של היום, חברון הערבית של שמי היא תמונת מציאות הזויה ומופרכת, ועל אחת כמה וכמה מידת ההזדהות של שמי עם החברה הערבית המוסלמית. בשום מקום לא דבק בתיאוריו שמץ נימה פטרונית, והוא אינו מתאר את החברה הזאת בעיני אוריינטליסט שבוי בקסמי האקזוטיקה. הוא כותב מתוכה, כפי שאף סופר עברי לא השכיל לעשות מאז ועד היום (ודוק: בכל הסיפורים הפלסטיניים שלו אין כלל דמויות יהודיות שחיו אז באותה הסביבה, כמו שמי עצמו).
כשהוא כותב על ההווי של הפלאחים או העירוניים, אפילו השפה שלו מדברת מין עברית־פלסטינית: "תארך מציאותך בינינו אבו־אלשואריב! אשרי עושי הטוב בזה ובבא! חי העצים שכדאי וראוי אתה שיתקעו לך בכפך — שלח את זרועך!"; או: "אם נימר! צווי על הנערה שתגיש נרגילות וקהווה לאורחות ותיקחנה את מנוחתן"; או: "ולא קרא את קריאות האזהרה המקובלות: גבך!... פניך!... הישמר!"; ויש גם: "על ראשי ועל עיני", שזה תרגום מילולי של ביטוי בערבית מדוברת. ולפעמים אף הוא מביא ערבית בתעתיק עברי: "יא חיף אל אלאג'אויד!" (חרפה על הנדיבים).
ת"ס אליוט כתב שכל משורר (וסופר) מכוון, ביודעין או שלא ביודעין, ל"קהילה" שלו, כלומר, לחוג הקוראים השותפים למסורת כלשהו, ולכן מבינים מיד את התיאורים תלויי התרבות בכתיבתו. שמי לא רק שכתב עברית פלסטינית — הוא גם מכוון ל"קהילה" דמיונית של פלסטינים קוראי עברית: "הוציא מטפחת צבעונית מבריקה, הרכין ראשו לעבר הדגל וקשרה אל המוט לאות סירוב, הפך פניו כאדם שכבר מילא את חובתו". רק פלסטיני בן דורו ובן לסביבה החברתית־התרבותית של המאה הקודמת יבין את המשמעות של מטפחת המשי הצבעונית הקשורה למוט הדגל, מה הקשר בין מחווה זו לאות סירוב ומדוע בכך מילא את חובתו. ומדוע כשאבו־אלשואריב מנופף במטפחתו האדומה מסביב לראשו הוא מלהיב בכך
המספר בסיפורים הפלסטיניים של שמי עוטה על עצמו כל כך את דמות הפלסטיני המוסלמי עד שהוא אפילו מזכיר מדי פעם בפעם את "הכופרים", וביניהם גם היהודים, כמו מחבר הספר עצמו. מהצד האחר, אין לטעות במידת מודעותו הסיפורית של שמי: רוב העלילות בקובץ זה מתרחשות על רקע החברה הערבית, אך, כאשר הוא כותב עלילה המתרחשת בין יהודים, העברית שלו היא העברית התקנית של תקופתו, כמעט ללא כל חריגות חוץ־עבריות. כמעט, ולא לגמרי: כך, למשל, באחת הרשימות שלו מופיעה המלה "פבריקתו" שזו בכלל הטיה של מלה צרפתית
סיפוריו של שמי, הן הפלסטיניים הן היהודיים, הם דרמות רבות עוצמה נדירה וויזואלית מאוד, כמעט אמרתי — כסרט פעולה, ועומדים ביחס הפוך לקצב הכתיבה האטי של המספר. הם מותירים חותם ורושם בזיכרון: קשה לשכוח את ההליך הטרגי המוביל למותו של אבו־אלשואריב הגאה בנובלת המופת "נקמת האבות", או את דמותו הטרגית של ג'ומעה אל־אהבאל (ג'ומעה הפתי) בעל לב הזהב הסובל מפיגור שכלי, או ח' צבי, בסיפור "היהודי" "אב ובנותיו".
שמי הוא אמן תיאור מראות טבע, אולי טוב מכל הסופרים העבריים בני זמנו. הוא מזכיר לי את תיאורי הטבע אצל ס' יזהר: "ניצנצו פסי אורה ובאצבעות דקות וארוכות מאחורי הר הברכה והשתברו בקרחתו החשופה של הר הקללה שלמולו, זעו ורעדו, ביתרו ענני הקסם, קרעו את האפלולית והפרידו הבדילו בין דבר למשנהו. היבהבו והלבינו הבתים החונים ומתרפקים על צלעותיהם כחלזונות בין נקיקי הסלעים, ותופע הנהרה על המשעולים הפתלתולים והשבילים המשופעים החוצים זה את זה" ("נקמת האבות").
במיטבו הוא בתיאור מראות המון, והוא מגיע לשיאים שאף סופר בן זמנו לא מגיע אליהם: "שם נראו: הכאפיות מכל הצבעים, הלפות מכל המינים והעבאיות מכל הגונים והמוני האנשים האלה התערבו והתפרדו, התנדנדו וריפרפו על פני האדמה כעדת יתושים על פני נחל... כפלגים ויובלי מים עשו דרכם בין צורים וסלעים להתאחד ולהשתפך אל מהר העלייה הראשי שמוצאו בהרי שכם" ("נקמת אבות").
את סיפוריו של שמי ראוי לקרוא כדרך שקוראים טרגדיות יווניות. הוא אינו במיטבו בניתוחים פסיכולוגיים, והם אינם מעודנים. אני קורא את עלילות גיבוריו כמי שנקבע להם גורלם מראש, מתוך ראייה דטרמיניסטית, ה"מוירה" היוונית, או ה"נסיב" הערבי. וכמו בטרגדיות היווניות, שום פעולה שמבצע גיבור המעשה, שום חרטה, לא תמנע את מה שחייב לקרות. אין נסים. אין בשום שלב התערבות על־אנושית. העלילה מתרחשת תמיד על גבול המלודרמה, אבל אף פעם לא חוצה את הגבול. מאחר שכל גיבוריו מוגבלים בתוך המתחם הדטרמיניסטי, אין הרבה משמעות לרצון החופשי. לאף אחד מהם, לא למנהיג השבאב החברוני ולא ליהודי מדמשק, אין כל אפשרות לשנות את המהלך הקבוע מראש של גורלו יותר מאשר זבוב מרדן הכלוא בצנצנת.
על אף הראייה הזאת, ולמרות התיאורים של טקסים ופולחנים דתיים, לא מצאתי אצלו ביטוי לתפישת עולם אמונית, יהודית או אחרת. ייתכן שאפשר לייחס את ההיבט הפסימי הזה לתולדות חייו הלא מאושרים של המחבר, הן בחייו האישיים והן בחיים החברתיים. שמי חש אמפתיה רבה לפלסטינים העירוניים והחקלאים שחי בקרבם, כיבד ואהב אותם. בתקופת הפרעות לא חי בחברון, ואין ספק שגרמו לו זעזוע עמוק. אבל געגועיו לחברון גברו והוא אף חזר לחיות בעיר תקופה מסוימת בחברת ידידיו המוסלמים. מהצד האחר, הוא היה יהודי בעל הכרה ציונית בתוך יישוב מזרח־אירופי שכבר היה שרוי עמוק בקונפליקט עם האוכלוסייה המוסלמית, זה שמגיע לאחד משיאיו בימים אלה. האם היה שמי פונה לנתיב אחר, יהודי חד־משמעי, אילו התקבל כשווה בין הסופרים העבריים שראו בו נטע זר, "לא משלנו", ושלא השכילו, ברובם, לעמוד על ייחודו הספרותי? אפשר לנחש, ואין לדעת.
ההוצאה החדשה של כתביו משמחת במיוחד, אף שחסרים בה כמה דברים (שאפשר אולי להוסיף בהדפסה הבאה): ראוי לעשות משהו בעניין מלים וצירופים שרק קומץ קוראים מסוגלים להבין, אולי לקסיקון קצר כנספח. מלים כגון: אושפכנו, עוגת רצפים, גיבר חיילים, נשים מעולפות, השתללתם ורבות אחרות. נחוצות הערות הסבר בשוליים, או באחרית הספר, למונחים וניבים שונים בערבית. ולבסוף, ביבליוגרפיה קצרה (ולא הרבה נכתב על שמי) תהיה גם היא מועילה. כך או כך, כדאי, מהנה ומועיל לקרוא יצירה שכוחה של סופר עברי חשוב.
