סיפור:
שלושה גברים וכלב/ עבדל אל רחמן פהמי  מערבית ראובן שבת

רוח קרה ייללה בחוץ והמעגל של  שלושת   גברים התקרב אל מדורת האש שבתוכה בערו כפיסי העץ שהותירו הבנאים .הכלב הענק ,הכורע ביניהם,- נבח. עבד אל  מג'יד הביט בצללים של שני חבריו שרקדו עם הלהבות  על הקירות המטויחים והחשופים, והקול המחוספס שלו הפליג בשבחה  של חסת  עלים גדולה:

" או מזון של נסיכים, הלחות היפה של שפתיה הרכות של בתולה, מתוק כמו בושם אישה." 
הוא עצר השירה שלו ונטל לגימה מקנקן הפח. הכלב הענק נבח וכשכש בזנבו .

עבד אל' מגי'ד המשיך לשיר:

"אז הם זרעו את הירק הטרי בזריחה  
והוא נמכר בשוק לפני שעת בין הערביים: 
או  חסה טעימה שכמותך  .."

האשם קטע אותו בצחוק:

"אתה במצב רוח טוב מאוד הלילה, אבא'לה!  מג'יד . האם זה בגלל הגלביה שהקדושים  נתנו לך?"
עבד אל מג'יד שר בתשובה:

"הלילה אתה מלך  עבד אל מג'יד. 
תלאותיך כורעים מולך לנוכח הסוס שלי"

האשם צחק בציניות. הכלב נבח כל כך חזק שחאסיב נתן  לו בעיטה, וצעק:

"למה אתה לא סותם את הפה? אתה כבר עשית לנו כאבי ראש, ארור אתה!"

הנביחה של הכלב הפכה ליללת כאב, וזה שפשף את ראשו כנגד ירכו של עבד אל מג'יד שהתחיל לשיר שוב, מלטף את ראשו של הכלב:

"אתה יכול לשאת לזמן 
 והותר, ולדעת  מי נתעב, 
כאשר אתה יודע שהעול 
יהיה בסוף  שבר".

הוא סיים את השיר שלו באנחה ארוכה שאותה החניקה  בפתאומיות   סטירה מחאסיב.

***

הגברים בילו יומיים כמעט בלי לראות את השמש שמחקה את בעננים . הגשם ניתך ללא הפסק . הוא התערבב עם ברד. רוח צפונית קרה, אכזרית , שרקה ללא הרף מכל עבר.

בחדר שבו הם התאספו, הדלתות וחלונות היו רק פעורים- פתחים ללא תריסים או לוחות זכוכית. קירותיו היו חשופים ומטויחים. רצפתו הייתה אבק מעורבב עם פיסות בטון שנפלו. הבניין היה עדיין בבנייה. 

 האשם וחאסיב היו בני מצרים עילית . הם 'היגרו' ממצרים עילית לקהיר והפכו לחלק ממה שאנשים מכנים "כוח העבודה". החיים שלהם כללו בעיקר שימוש בשרירים שלהם כדי  להרים לבנים  כבדות ולמרוח שכבות מלט מהחלק התחתון של הבניין עד לנקודה הגבוהה ביותר. עד שהבנאים  היו מגיעים . בלילה הם הפכו שומרים ושמרו על  ציוד הבנייה של הקבלן נגד גנבים. האשם היה קטן, עיניו שקועות ומראהו זדוני משהו... היה לו קול עצוב . חאסיב היה ענק, צווארו עבה כמו  צוואר פרד ושפתיו  העבות  הקנו לו מראה מרושע, עיניו היו גדולות ולרוב נהג לתת בעיטה או סטירה. כך דיבר. כך שוחח

עבד אל מג'יד ,  היה רוכל ששוטט ברחובות קהיר , מוכר שם אגדי  חסה ירוקת עלים . הוא לא הסתדר עם זה . הבעלים של הבניין ריחם עליו  ומינה אותו לשומר על ערימות  העץ, וחומרי הבניין. 

 את לילותיו בילה  כשהוא  מדקלם את השירים שהוא שר כאשר מכר  את החסה ברחובות קהיר. הוא אפילו המשיך ללבוש את הבגדים שלבש כרוכל, גלביה שחורה , קרועה בחלקה. צעיף סביב מותניו וכובע  שנראה כעין טורבן עשוי בד ירוק .

הוא סיפר להם שאת הכובע קיבל משייך קדוש, שומר של אחד מקברי המהוללים .

הכובע עזר לו תמיד להשיג ארוחות ערב חינם בימי החגים לכבוד הקדושים ובפסטיבלים לכבוד הנביא .

 

הרביעי .

הרביעי,  היה כלב תועה, שנראה גדול ומרושע. בלתי ניתן לאילוף.

עד שהגיע אליהם נהג לשוטט בכבישים ביום. מחפש  שאריות מזון בערימות אשפה הזרוקות בין  הסמטאות הצרות. עם רדת הלילה, הוא  מצא מקלט בבניין לא גמור,  מסתתר ונחבא מפני הקור והרוח. 

שלושה הגברים שהתרגלו  זה לזה , קיבלו את הכלב אליהם. הם מעולם לא ניסו לרדוף אותו. הם אפשרו לה להידחק ביניהם , מצופפים עצמם כל לילה אל מול האש הרוחשת סביב, וכאשר היו מותחים את גופם לשינה  על הרצפה, הכלב חיפש פינה של הבניין , שבה יוכל גם הוא  להירדם.

* עבדול אל רחמן פהמי-סופר מצרי. הרבה לכתוב על נושאים חברתיים כואבים בחברה המצרית. כתיבתו היא ריאליסטית-סמלנית.