מאמר:
 על "רגשות" ספרה של אלה מושקוביץ וייס/ ג'אד נאמן 

 

 
צילום: דן זלצר 

 על הספר-״רגשות״,  מאת אלה מושקוביץ וייס

ידיעות אחרונות. בסדרה "קראתי"

 

אני שקוע בקריאת הרומן ״רגשות״ של אלה מושקוביץ-וייס. ככל שאני צונח אל הלשון היומיומית המפתה, כך עולה בי כאב הזיכרון, נוסטלגיה ממרחב הרגשות שלי. על אף החזות האופטימית של העלילה והקלילות בסגנון, “רגשות” הוא רומן אפל, לרגעים מתעתע, שיר כאב המשבש ציפיות למה שאמור לקרות, למה שנדמה לא-נמנע. כמו קלאסיקה רוסית הוא סוחף אל לב החשכה, מצלם מערבולת רגשות. אני קורא ושואל, מי האישה הזאת, תל אביבית שלא יודעת מילה רוסית, מה היא נוסעת לחפש במוסקבה? מדוע גורלה כה נוגע אל הלב, פורט געגוע על עצב חשוף, מנגינה של מה שאבד והיה או לא היה. אדל אישה לא צעירה עוד רגע תהיה אנונימית, שחקנית תיאטרון אשר תשואות הקהל נשאו אותה על כפיים. עכשיו, הרחק מאורות הבמה, היא לוחשת לעצמה: הן אפשר כי היום הבא שוב יהיה הראשון בחיים, הן אפשר כי יהיה זה מחר? על סף ייאוש אשה שלא מרכינה ראש, לא מניחה לעצמה להיכנע, לא לשיני הזמן, לא לגורל. מפתחת יחסים אינטימיים עם מחזאי צעיר ממנה בכמה שנים טובות: ״תיאטרון עברי במוסקבה. נתחיל את הכול מחדש. והפעם נעשה את זה כמו שצריך.״ כך ברובד האחד. בסאבטקסט מדובר בשאיפה להכרה, ביצרים המשחרים לטרף על בימת התיאטרון, ושאלת השאלות - אהבה ואמנות, הבחירה להיות אמן או להתמכר לאהבה.

 

בשפה מאופקת, באירוניה דקה, אדל השחקנית מתארת בגוף ראשון את המסע שלה לגילוי פשר חייה בהווה. בעולם הרייטינג שמכריע כל שיקול אמנותי, אדל נשלחת הביתה כי הגיעה לגיל שבו עליה לפרוש, כך אומר לה מנהל התיאטרון. ״עוד נכונו לך תפקידים״, הוא מפרגן. אך אדל לא תשלים עם חיים בלי בימת התיאטרון. כל עולמה הוא המשחק. חודשים ספורים לאחר מות בן הזוג שלה, היא מוצאת את עצמה על מדרגות בניין התיאטרון ובידה מכתב על יציאתה לגמלאות מנוסח בלשון סתמית, והיא תוהה מה יהיה עכשיו. את הכוחות שעוד אצורים בה היא משקיעה בדניאל, מחזאי צעיר, טיפוס לא רגוע שמתגורר בדירה קטנה ומוזנחת בדרום העיר. דניאל פגוע ומסתגר, נרתע מפני כל מה שלא מוכר לו. מחזות האוונגרד שהוא כותב נדחים שוב ושוב והוא על סף ייאוש. בין השניים פורחת אהבה אך היא גם מכשול. חשדנות ופגיעות מקשים על יובלי האהבה לשטוף. אדל אורזת ונוסעת לבדה למוסקבה לבקר קרוב משפחה שמעולם לא פגשה בעבר, נקלעת לסדנת תיאטרון ניסיוני של במאי רוסי, ומתמודדת עם כוחו של גורל. המסע למוסקבה, שם היא מבקרת במקום בו התחילו לפעול ראשוני השחקנים של ״הבימה״, עם חנה רובינא שאחר כך יגיע סיפור אהבתה לאלכסנדר פן. החיבור של אדל עם הפרינג׳ במוסקבה, נדמה לרגע כסוג של פיתרון.

 

התיאטרון כמבוך, אולי מטאפורה למשבר המוסרי בישראל. הפתרון, חזרה למקורות, לאימא רוסיה, לסגירת מעגל: אי פעם כשהכל התחיל, התרבות העברית התעוררה וחייתה חיים עשירים מחוץ לארץ ישראל, באודיסה, במוסקבה. ברומאן של אלה מושקוביץ וייס מסומן המוצא למשבר הישראלי: חידוש התרבות העברית מחוץ למדינה. דבר שבימים אלה מתרחש בידי קבוצות ישראלים החיים בברלין, בווארשה או במוסקבה ומקיימים תרבות עברית בכתבי עת, בתיאטרון ובדרכים אחרות – ללא אחיזה מיוחדת בכל המתרחש כאן אצלנו. בלי משים מתממשים דברי שמריהו לוין שאמר כי "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל". בסיפור העלילה של ״רגשות״ משוטטות דמויות שמהדהדות את הרעיון המרכזי של הרומאן: כך אמה של אדל שהייתה כל חייה משוררת לא מוכרת, וכך אביה, אידיאליסט שנלחם במלחמת האזרחים בספרד לצד הרפובליקה שהובסה מול הפשיסטים, ועכשיו לנגד עיניה הדואבות הופך לצמח. וכך, הרחק מן האידיאלים הגוססים, פורחת לה אהבה לא רגועה, לא אפשרית אך אמינה בהחלט. מלבלבת במקום שפעם, בימיה הראשונים, פרחה התרבות העברית.

* פרופסור יהודה ( ג'אד) נאמן-מגדולי במאי ויוצרי הקולונוע בישראל. מורה לקולנוע.