מאמר:
בעניין המלנכוליה/ יוסף כהן אלרן 

 על ספרו החדש של רון גרא: "וכמו אותו כוכב באותה מסילה", הוצאת "צבעונים" 2015, 116 עמודים.

רון גרא: "וכמו אותו כוכב באותה מסילה", הוצאת "צבעונים" 2015, 116 עמודים.

*

יש פחד נסתר בשירים של רון גרא אותו חשתי בספר "וכמו כוכב באותה מסילה", והפחד הזה מטייל בין השירים, רואה חולי אפשרי ורואה זקנה אפשרית כמו שרואה מוות שמודחק בכולנו, ומובהר לנו שהמוות הוא לא  אפשרות אלא יעד מובטח ואם האדם הוא כוכב, לאחר הכול, הרי שיש לו מסילה קבועה וידועה למדי ללכת בה.

פְּרָזוֹת הָיְתָה אַהֲבָתִי

קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה.

נָמוֹגָה כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה

לְלֹא אֲרֻכָּה

מִקְלָט וּצְרִי.

חוֹרֶקֶת

נֶאֱנֶקֶת

רוּחַ תּוֹעָה.

 (מתוך "אהבה כרונית", עמ' 9)

האם זה מוכַּר לנו? כי למרות הכול מסתבר שהאדם כמו העולם כולו זקוקים לאהבה, ונראה שהפחדים המובעים בשירים יכלו להיות פחותים בהרבה אלו אכן הייתה קיימת תחושת האהבה. ואילו היה החיבוק האוהב דבר קיים וזמין ולא מחסור מוחשי ונדרש. ואילו היו החיים נעדרי בדידות ונעדרי עוגמה במחשבה על סופם. על האובדן שאלה החיים חוששים ממנו, אובדן עצמם ואובדנם של אחרים יקרים להם, אלה שאכן העניקו בכוח היותם את החום, את החיבוק ואת הביטחון הקיומי הרגשי לאותו רגע ולאותו טווח ראייה לפחות. דברים שהיעדרותם נעשית מוחשית פי כמה וכמה בהיות האדם לבדו, לכוד ברשת השדים שמחוללים בו ומהרסים את תוכו.

זוהי הכרזת המחבר מיד בתחילת הספר - ואנה-אנה הלכה האהבה, לאן הלך החום והביטחון ולאן נעלמה השייכות שמעניקה את מסגרתו של הקיום. מדוע נמוגה ואיך נמוגה האהבה מחייו והותירה אותו שסוע ומבותר, טבוע בערגתו? הקורא שואל ורון גרא לא נותר חייב - מיד הוא מסביר ומעניק לנו את ההבהרות הנדרשות:

מְאַחַר שֶׁאֶת הָאַהֲבָה הֵיטַבְתִּי לְהַכִּיר

זוֹ הַקְּבוּרָה בְּבֵית הֶעָלְמִין הֶחָדָשׁ

וּבֵית הַנְתִיבוֹת שֶׁל גּוּפִי

מְפֻיָּח

כְּבָר לֹא אֵצֵא בִּשְׁנַיִם אֶל פְּרִיחוֹת הַגַּנִּים

וְלֹא אֵשֵׁב תַּחַת עֵצִים עַתִּיקִים

לִנְכֹחַ הַדְּשָׁאִים וּפְנֵי הַשָּׁמַיִם

הַמִּתְחַדְּשִׁים

("כבר לא", עמ' 14)

שורות יפות כותב רון גרא, ורק תכנם עושה אותם למין אירוניה עצובה. אם כן הנה, סוף הניגון שהיה לאישה שאתו, לאחר הכול הפיל אותו, הותיר אותו בודד ומתגעגע. מה שנבנה רגשית במשך שנים הנה אבד, והוא קשה מאוד לבנייה מחדש. בגיל מסוים ואחרי הדרך שעשה, אדם כבר מתקשה ליצור להבה שהייתה חמה דיה כמו אותה להבה שפעם ידעה לבעור בו, ובוודאי מאוד קשה להנביע את היצר האוהב והעורג כפי שנבע מאותו מעין צעיר של בתולים שהיה בעבר טבוע בו. ואז, בהיותו לבדו, חדיר ושביר ובלתי מוגן פולשת מפלצת המלנכוליה, מקיפה ואופפת אותו ומנסה להדבירו.

לוּ יָדַעְתִּי עַל הַמֵּלַנְכּוֹלְיָה

הַשּׁוֹכֶנֶת כְּשָׁעוֹן מְעוֹרֵר

בִּשְׁבִי הַצִּפִּיּוֹת

וְהַגּוּף וְהַלֵּילוֹת מִסְדְּרוֹנוֹת

הַמְתָּנָה לְעוֹלָם אַחֵר,

וְשֶׁהָעֶרְגָּה קִצְרַת הַמּוֹעֵד

תַּפְסִיק לִהְיוֹת הֶרְגֵּל.

לוּ יָדַעְתִּי

הָיִיתִי בּוֹחֵר לְהִוָּלֵד

לְאוֹתָן הֲפוּגוֹת שֶׁבֵּין הַדִּמְדּוּמִים

לְאוֹתָם רִגְעִי אֲהָבוֹת שֶׁצָּנְחוּ בַּדֶּרֶךְ.

גַּם אִם הָיִיתִי אֲנִי הַכַּבַּאי

שֶׁל פוּגַת חַיַּי.

(מתוך "כבאי", עמ' 85)

ומה עושה אדם שאין לו משֶל עצמו? מה עושה מי שהתרוקן תרמיל תחושותיו? הוא נעשה מי שצופה אל האחרים, מנסה לקלוט ולחוש חיים של אחרים, להיות ניזון מרצון החיים של אחרים, מזריחה ומהווי השייכים לאחרים כדי להימצא ליד החיים? הלא ייתכן שכן? אלא שלא תמיד מה שיש בתרמילם של אחרים יכול להתאים כדי למלא, גם אם במעט ובהשאלה את התרמיל הריק של עצמו. לעתים מצוקתם של אחרים מוסיפה על מצוקתו, כאשר הוא נוכח שצרתם של רבים בכל זאת אינה גם לא רבע של נחמתו. אף מפליא, מעבר לכך, לדעת ששמחתם של אחרים לא תמיד יכולה לנחם אותו ולעתים אף להציק לו. בזיכרונות שהיא מעוררת בו, במחסור שהיא יוצרת בו בהיותו שביר וחסר כוחות לעמוד בהוויתם של האחרים, שאולי פעם דמתה לשלו.

לֵיל שִׁמּוּרִים.

אוֹרְחִים בַפֶּנְטְהָאוּס שֶׁל הַשְּׁכֵנִים.

בִּשְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר

נִפְתַּח חַלּוֹן.

מִישֶׁהוּ צָעַק

"שֶׁקֶט!"

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

"מִי צָעַק?"

בְּשָׁלֹשׁ יֵרְדוּ בִּצְעָדֵי

קַלְגַּס

בַּמַּדְרֵגוֹת.

עוֹד כַּדּוּר שֵׁנָה

לְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.

(ליל שמורים", עמ' 49)

כי לא כולנו שווים. יש מי שמתהולל ומנסה בכך לחפות על לבדיותו, ויש מי ששוקע ומכמיר עצמו אל עצמו, שוקע ומוצא איזה נוחם בשקיעתו. כי לא פעם גם בייאוש יש נחמה שקרית מסוימת, נחמה מטעה וסוחפת, מדרדרת אבל קיימת. נחמה של חולשה, נחמה של משבר, נחמה של כעס. כעס על אנשים, על החיים, כעס גם על הבורא שהביא את האדם לפגוש בצורה זו את עצמו. גבר שלבו אינו עמו. ואם הוא עמו הרי שהוא נעול ומסוגר בתוכו.

גֶּבֶר חוֹמֵד עֲגָבִים

אַחֵר סוֹפֵק כַּפַּיִם כְּנָזִיר

וְיֵשׁ מִי שֶׁקָּם יוֹם יוֹם אֶל עַצְמוֹ

וְיֵשׁ מִי שֶׁעָיַף מִפִּתּוּלָיו הַמְּרֻבִּים

וְנוֹעֵל אֶת דַּלְתּוֹ.

(מסלות הזמן", עמ' 81)

ואחרים? אין נוחם באמת גם לאלה שנוהגים אחרת אבל כלואים באותה מלנכוליה מבפנים, כי גם העינוגים המעושים לא מביאים את גאולת הנפש. אנחנו רגילים לדבר על הלומי מלחמה, על הלומי איבה והנה, אם לא נתנו דעתנו ובאם לא ידענו, הרי שלפנינו גם הלומי אובדן, והלומי בדידות, והלומי מלנכוליה, והלומי ערגה שהאדמה נעה מתחת לרגליהם. כל אותם שאמורים להתייצב עליה ומאבדים את יציבותם, והלילה חובק אותם ברגבים לחים שלא מביאים להם חום. לא מביאים חום גם ירכיה של אישה זרה, שחומה נקנה בכסף, אישה שמכרה את גופה ולפיתתה שקרית ואין בה אלא רק להזכיר בדאבון חום אחר, אמתי, אוהב ומנחם של חביקה אוהבת.

בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁהָאֲדָמָה נוֹפֶלֶת

אֶל הַבְּדִידוּת

יוֹצְאִים הַבּוֹדְדִים וּמַבִּיטִים

בִּנְגוֹהוֹת בֵּיצַת הַפְּסֹלֶת

מְרַוְחִים עַצְמָם בְּיֵאוּשׁ

בְּפֻרְקָן מִזְדַּמֵּן.

הַלֵּב אָטוּם

הַמֹּחַ פּוֹעֵם.