סיפור:
גברת גוסינסקי/ אביגיל הורוביץ

 

כולם כותבים שירי אהבה.

גברת גוסינסקי הייתה שכנה של סבתא. היא גרה בדירה 10 בקומה 3. בוריס בעלה נפטר לפני שנים. בטוח שאלתי אם נפטר זה מת וסבתא השתיקה אותי מהר. הסלון שלה היה גדול. שטיחים פרסים גדולים ומעט רהיטים - ליד הקירות. אולי הרבה אנשים היו אמורים להגיע יום אחד. היא היתה יושבת בכורסה קבועה בפינה עם סימי החתולה שלה עליה. היה מקום נוסף שהיא אהבה לשבת בו: ליד שולחן עגול עם טלפון במבואה לדירה. ליד השולחן הזה היה עוד כיסא וסבתא העדיפה לשבת לדבר איתה שם. הן היו משאירות את דלתות שתי הדירות פתוחות כדי שלא אשאר לבד לגמרי בדירה של סבתא.

סימי היתה חתולה סיאמית פחדנית עם עיניים כחולות ואהבה את גברת גוסינסקי כניראה יותר מכולם. פעם הלכה לאיבוד כשהיו בדרך מהוטרינר ואחרי שבועיים חזרה. אף אחד לא הבין איך. סבתא אמרה שמזל, כי גברת גוסינסקי אוהבת אותה מאוד. גם כששאלתי איך זה שאין לה ילדים סבתא השתיקה אותי מהר.

שירי אהבה לא מעניינים אותי בדרך כלל. אמרתי לבעלי פעם, אחרי שחתולים שניסינו לסלק מהחצר חזרו כל פעם: אל תטעה. זה לא מאהבה. אנחנו פשוט לא מפחידים מספיק כדי לשנות את השיגרה. אני לא אוהב חתולים הוא אמר. אין לך דרך להיפטר מהם?

משוררי האהבה מפתיעים אותי. הם חיים באמצעות מישהו אחר.

כשגברת גוסינסקי מתה, נכנסתי עם סבתא אליה לדירה במשך כמה ימים כדי להאכיל את סימי. כששאלתי איפה היא תגור עכשיו סבתא ענתה ש"נו, עוד נצטרך לראות מי יקח חתולה מפונקת שכל הזמן אוכלת רק ראשי דגים". אני הייתי שמחה מאוד שהיא תהיה שלי אבל סבתא אמרה "נו באמת". בחדר השינה של גברת גוסינסקי היתה מונחת פרווה על המיטה. "זאת הארנבת שרוזה היתה שמה מתחת לבגדים כדי להתחמם" סבתא הסבירה.

אומרים, שחתולים נקשרים יותר למקום מאשר לאנשים. ייתכן שזה נכון. לפי השירים אנשים נקשרים יותר לאהבה מאשר לאנשים.

אני לא ידעתי אף פעם שקראו לה רוזה.

 

ג