בספרות העברית החדשה ניתן ביטוי רב ומגוון לעיצוב היחסים שבין מתבגרים להוריהם, ולהשפעתם של ההורים על ילדיהם כסמכות הורית חיובית, לעתים אף כדמות מעוררת השראה, מכוננת ומשפיעה, הנושאת בעול חינוכם של ילדיהם ומלווה את המתבגר בצעדיו, אף אם אין ההורה נמצא עוד סמוך (פיזית) למרחבים שבהם מתנהל ילדו.[1] עיצובן של דמויות מתבגרים ומתבגרות החוֹוים היעדר של אחד מן ההורים או של שניהם גם יחד מסיבות שונות (הביטוי העיקרי בספרות הקלסית היא של מות ההורה בגיל צעיר, או מותו הפתאומי) הם ביטויים מוכרים בספרות העולמית בכלל. יצירות קלסיות הדנות בגיבור צעיר שאחד מהוריו נעדר ממרחב גידולו זכו לעיבודים ספרותיים רבים ולעיבודים קולנועיים המבליטים את הצדדים הקומיים המשעשעים בחיי הדמות הנגזרת מהיעדר ההורים או אחד מהם, וכך מקבלת סוגיה זו נופך קליל ונסלח, והיסוד הטרגי או הפרובלמטי שלה מוצנע. כך, יצירות כמו הרפתקאותיו של תום סויר והרפתקאותיו של הקלברי פין של מארק טווין, בילבי בת גרב של אסטריד לינגרן, אבא ארך רגליים של ג'ין ובסטר, והאסופית של לוסי מוד מונטגומרי. רומנים הדנים בהיעדר זמני של הורים ממרחבו של הילד אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול, אורה הכפולה של אריך קסטנר, הסיפור שאינו נגמר של מיכאל אנדה, הארי פוטר, סדרת הרפתקאות של גיי' קיי' רולינג. ברוב אלו ניתן למצוא מאפיינים של הומור השזורים בנרטיב או שימוש בחומרי פנטזיה כשנראה כי מטרתם היא לרכך את הסיטואציה המתוארת של היעדר הורי ממרחבו של הילד, ובנוסף לקרב את הקורא לנרטיב שבו נאלצת הדמות המתבגרת להתמודד במצבים הדורשים שיקול דעת, זהירות ואחריות.

גם בספרות העברית בולטת חוויית ההיעדר ההורי ביצירות קנוניות. כך, ברומן של שלום עליכם מוטל בן פייסי החזן, מספר גיבור הספר שהתייתם מאביו על חייו בעיירה היהודית של מזרח אירופה, ואחר כך באמריקה, וכל זאת מנקודת מבט משועשעת ואופטימית.[2] בנובלה בדמי ימיה של ש"י עגנון, שבו טווה הבת תרצה קשרים חברתיים עם מעגל החברים הקרוב של האֵם – עם עקביהֿמזל שהיא אף נישאת לו מתוך רצון לבטא הלכה למעשה את כמיהתה של אמהּ המנוחה לאהבתה לעקביהֿמזל, ועם מינשטי, חברתה הקרובה של האֵם ואשת סודה שהכירה את אהבתה הבלתי ממומשת של האֵם לעקביהֿמזל.[3] ברומן סיפור פשוט של עגנון מצייתת בלומה היתומה מאב לאמהּ השוכבת על ערש דווי, והולכת לעיר שמתגוררים בה קרוביה המבוססים בתקווה שיסייעו לקיומה. כאן המשמעות היא, שעל אף הקשיים שחוֹוה בלומה במשפחת קרוביה אין היא נותנת ביטוי לכך – לא בדיבור ולא במעשים. הצייתנות לצוואת האֵם, שנמסרה לה בעל פה על ערש דווי, היא המכתיבה את מהלכיה ואת מקומה בחברה היהודית בעיר שַבּוּש.[4] סיפור אחר של עגנון שמתמודדת בו הדמות עם מות האֵם הוא שבועת אמונים. שושנה יתומה מאֵם ומתמודדת עם מחלת השינה, אלא שמות אמהּ משפיע גם על דמותו של חוקר האצות יעקב רכניץ, שאליו התייחסו אמה של שושנה ובעלה הקונסול כאל בן מאומץ.[5] ברומן מיכאל שלי של עמוס עוז, בולטת דמותה של חנה גונן שמעשיה בעלילה חריגים, וייתכן שקצתם נגרמו בשל חוסר הורי בבגרותה. אביה של הגיבורה חנה גונן נפטר בהיותה בת שלוש עשרה, והיא התמודדה בקשיים בתפיסת המציאות במרחב המצומצם האינטימי בעולמה כאישה צעירה נשואה, ובמרחב הציבורי ביחסיה כאישה עם האחר.[6] ברומן רוסי מאת מאיר שלו, המאיר באור סטירי מיתוסים שנתהוו בחברה הישראלית בטרם הוקמה המדינה, בוחן ברוך מירקין, המתייתם מהוריו בילדותו את דור המייסדים ואת דור הצברים מנקודת מבטו.[7]

אפשר לומר בהכללה גסה כי בספרות העברית לתקופותיה מתואר בדרך כלל בן משפחה בזיקה ליתר הדמויות בתא המשפחתי, ומתקיים בקרבה מבט באשר להתמודדותו באובסטרוקציות, המהמורות, המזומנות עם היעדרו של אחד ההורים ממנו. במאמרה "לב הבית לב האור" עומדת חוקרת הספרות חנה נוה על עיצובה של המשפחה בספרות העברית, ומציינת את המאפיין המכונן של התא המשפחתי כ"מוסד חברתי המחויב כלפי החברה בביצוע תפקידיה הפנים משפחתיים... משמשת כעין יחידת ייצור ותחזוקה קטנה של אזרחים בוגרים ונאותים עבור הקהילה הגדולה שבה היא מתקיימת".[8] בספרות הילדים מעוצב התא המשפחתי כמסגרת חיובית, אידאלית ושלמה, המתפקדת היטב כמסד תמיכה והזנה לילד הגדל בה, ונוכחים בה אב, אם, אח ואחות סב וסבתא, ואילו "במעבר אל ספרות ואל טקסטים למבוגרים מתגלה שבר נורא: המשפחות שהספרות הקאנונית היפה נדרשת אליהן אינן תמיד מאושרות".[9] הגיבורות בסיפוריו של עגנון בדמי ימיה[10] וסיפור פשוט[11] הן מתבגרות צעירות אשר מתמודדות בשנות התבגרותן המכריעות בחוויית יתמותן מאֵם. בשתי יצירות אלו, שנותחו מכל זווית אפשרית, מנסות הדמויות חסרות האם למלא על פי דרכן את החלל העמוק שמותירה מותה של האֵם. מחקר הספרות הפונה למבנה משפחתי שקיים בו היעדר הורי בעקבות מוות של אחד מן ההורים, מתמקד ביצירות ספרות שחוויית המוות והשכול עומדת במרכזן. בספרה בשבי האבל מתמקדת נוה בהתייחסויות בספרות העברית לחוויית המוות בכלל בתא המשפחתי, לעיבודה ולצורות ביטוייה השונות. מחקרה מתייחס ליצירות מספרות ילדים, סיפורים קצרים, וליצירות בכלל "אשר במרכזן עומדת חוויה של המיפגש עם המוות, עם מותו של אדם יקר ואהוב", ובוחן את האופנים השונים שבהם מעבדת הדמות את הפרדה מאדם קרוב, בדרך כלל מן המעגל המשפחתי.[12] נוה מסתייעת בתאוריות ממדע הפסיכולוגיה כדי לבאר את חוויית השכול ואת ההתמודדות עמה בשלבי החיים השונים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתרבויות השונות, ולפיהן תיארו פסיכולוגים ופסיכיאטרים מודלים שונים. כך מציגה נוה את התאוריה של הפסיכיאטר ג'ון בולבי הטוען שבאבל יש שלושה שלבים: המחאה, הייאוש והניתוק. כל שלב מתאר צורות ביטוי של המתאבל המשתנות עם הזמן החולף ועם ההתרחקות מאירוע המוות. אחרים, כאליזבאת' קובלרֿרוס, מתארים חמישה שלבים לתיאור עיבוד האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה.[13] לעומת התאוריה הסדורה מציע רפאל בברלי כי תהליך האבל איננו "ממודל" על פי שלבים ונתונים סטטיסטיים; הוא לא יציב ודיפוזי באופיו. "המתאבל יכול לנוע לפנים ולאחור בין הפאזות וכן הוא יכול למצוא את עצמו מקובע, בכל אחת מהן, אם באופן זמני ואם בקביעות".[14]

כמו כן היא מתחקה אחר יצירות ספרות עבריות אשר במרכזן "מעוצבת החוויה של המפגש עם המוות", המעמידות בעיצוב שאינו קונבנציונלי דמויות בשלבים שונים של חייהם, המאופיינות "באובייקטיביזציה עזה" החורגות בהתנהגותן ממה שמתואר ומנובא בתהליך הקונבנציונלי של עיבוד האבל: "...והן אינן רואות בעין יפה כל ניסיון של סטריאוטיפיזציה של גורלן".[15]

היבט אחר של היעדר הורי הוא ההיבט הסוציולוגיֿפסיכולוגי, המשקף מציאות חברתית המתחקה אחר אפיוניה ועקבותיה. למשל, בספרה סדר נשים עוסקת חוקרת הפסיכולוגיה עמיה ליבליך בתופעת המשפחות החדֿהוריות לצורותיהן,[16] המאפיינת את השינויים שחלו "...בחיי המשפחה במאה העשרים", באמצעות הצגתם של סיפורי חיים של אימהות החיות בישראל בלא בן זוג קבוע לצדן. חייהן של נשים אלו מתקיימים "...מרצון או שלא מרצון, במסגרות שאינן תואמות את התסריט האידיאלי של ה'נ�%