סיפור:
נפתולי חיים/ כרמית רינצלר
ראיתי הרים חומים, עצים ירוקים, דרך עפר עקלקלה, דרך עפר תלולה וארוכה. ממרחקים ראיתי אהלים - רועה מנגן בחלילו לעדרים, רועה את צאנו כנביא הרועה את עמו, בדרכים זרות.
האזינו אוזניי למנגינה שקטה, קולחת שילובם של מנגינות החליל עם מנגינת השדה.
סבתי, נסוגותי לאחור. המשכתי בדרכי - קדימה, נוכחתי לדעת שאני לבד. התחיל לטפטף גשם, אחר-כך ירד זלעפות... הדרך נחסמה בפניי (לא יכולתי להמשיך בהליכתי) חשבתי רבות על בדידותי והפכתי באמת לבודד. חייתי את חיי הבודדים.
הלכתי בתוך כביש עפר, כשטיפות הגשם האחרונות מלוות אותי, נוטפות על גבי. ההליכה כשלעצמה - יצרה אצלי חום, אם כי חשתי אותו זורם בעורקיי. הלכתי-עד עייפתי.
כאבתי וחלמתי - תוך הליכה, הצטננתי. נגמלתי מעצמי - ושבתי שנית להתכנס אל עצמי, את העצים הבערתי, כדי שיהיה לי חם. פניי להטו מאש העצים. המשכתי לחטוב עצים כדי להעלות אש, הבטתי ונוכחתי לדעת שגם עצים עם ענפים אין במקום.
לכן, אני במדבר אמרתי. מדבר רחב ידיים, מאושר מאד בבדידותי. צחיחות המדבר, מרחביו ואובדנו וההליכה המטופשת בתוכו, גזורים עלי - כמו בהזמנה. אני גם עייף מחיי. אני חי את חוויותיי הקשות. "אני" כיוון שאני בודד. אני לא רואה אנשים, רק עצים נטולי ענפים ולי נדמה שהעצים ערומים ובודדים כמו שאני ערירי-וגלמוד. העצים הזדקנו - גם אנוכי זקנתי. אני מלטף זקני הקטנטן. שולף סיגר ארוך, מדליק אותו בעזרת המצת הזהוב שמצית את הסיגר ומעלה תימורי מעשן.
הוזה בתוך תימורי העשן, אני חי בעשן. ולי נידמה שבאה איזו נערה לבנה והגישה לי קמע - ישבה עמי מול האח סיפרה לי את סיפוריה, קראה לי משירייה; ואני חיבקתיה ואמרתי לה :"את שלי"! לאחר-מכן נידמה לי שהלכה לה בבדידות אין אומר, כך צועדת אל מול הגדר שמעבר לכביש העפר בו אני עמדתי. דומם- שותק.
ממשיך למצות מהסיגר את הטעם המריר, עם הריח המעורר. מרדים את הקור. משכיח את בדידותי. אני חש כה נעים, אני ממשיך ללכת בכביש דרך עפר עקלקלה. דרך עפר קשה וארוכה.
עובר כבישי עפר, אספלט. עובר סמטאות או דרכים קטנות בתוך שדות, מטפס על הרים, על סלעים. רואה מרחוק מקום מוזר, אני מחייך לעצמי - נלהב מעט. סב לאחור ולפתע ניגלה לי נחש-צפע גדול, אני מבלי-משים לב, מחזיק את האבן בידי ומשליכה לנחש. אני דומם.
אני מתכנס אל עצמי, אני ממשיך ללכת ואומר בליבי: "אולי זו עיר נחשי-צפע"! אני מתבדח לי וכך אני מכנה את שמי כ"מגוחך" בלי חוש הומור, אך איני יכול לדעת אם יש בדבריי מעט דבש. מכיוון שאין לי עובדות, לא ראיות, לא הוכחות. אני לבדי... אין אני שופט לעצמי, ריק מרוח אני, אובד ונבער מדעת. ועייף מגוף ונפש ומן המלחמה.
בדלנותי משתמעת על כל תכולתה: בלי עיתון, בלי דף, בלי עט, בלי בית, בלי כלום. רחוק מן הדברים החשובים לי. רחוק מן העולם, גרוש מן החיים. אני מוצא סיכה על-מנת שאוכל לחרוט את שמי, לאחר חיפושים רבים אני מוצא אותה בחול, הסיכה זהובה וחדה ובה אני חורט את שמי באותיות קטנות על העץ ופתאום כותב: "נפתולי חיים".
אני ממשיך הליכתי בדרכי ואומר: "אלה הם חיי עד יום מותי". אני מבקש להיות קרוב אל הטבע, אל האלוקים הגדול. ניגש אל מקום שראו עיניי ממרחק-מה, עולה אל ההר (לי נידמה שזהו הר-סיני בו ניתנה תורת-ישראל. ואני כמשה רבנו אך עמי שלי ברח ממני ונשארתי בודד מול ההר) שנגלה לי קודם לכן. משום מה דימיתיהו להר אילם וקפוא הושטת שתי ידיים גדולות וזעקתי בדממת החיים... "אנא אלוקי צבאות ישראל"... מי אני... אני? מי אני? אמור לי "אלוקי צבאות האדם". האם אני נביא זעם? או בודד הנמצא בתהליך טירוף ואני עדיין ממשיך בדרכי, חושב לי מחשבות רבות. כוחי הולך ונוטש אותי, באבדני אני. עייפתי - לאותי הושבתני תחת צלו של עץ ענק גדוש ענפים. ומולי עמד עץ שהיה ריקן עלים לחלוטין, כפי שאני חי בעולם ריקן מאנשים. עשית אותי אדם - אני טוען בפני האלוקים, והפכתי לשרידים. אני מנסה לקטוף ענף בודד מעץ זה, כאב חד עולה ומפלח אותי, פתע אני מדמה את עצמי לאותו ענף בודד הנתלש מן החיים ומתייבש. מושא ללא רצון ברוח הנושבת, לאחר ההתייבשות נידף גם אני כאסם ... אני יוצר קשר אלגורי עם הענף הבודד. לכן, אני נמנע מלקטוף את הענף ולשחק אתו בידיי. קודם לכן נמנעתי אף מלקטוף אותו. השמיכה הבלויה כמו מרחפת מעל גופי. קם לעצמי עם שחר, כפות קרניה של שמש אדומה נוגעות לא נוגעות בקצה תלתליי, מחממות את גופי הקר, הצמא לאהבה לחום. ומין רוחות של בוקר באות אלי, כצפרירי-אור, כשביבי בראשית. והנפש כולה זועקת
