מאמר:

כמו דחליל אצל גדר, כמו ציפור על בד כחץ מיתר שלוח[1] -

ואני אומר דבריי 'מפי ציירת[2]'

על התערוכה של עצמון יניב- 'צובע באדום עז' / ד"ר נורית צדרבוים

כמו דחליל אצל גדר, כמו ציפור על בד כחץ מיתר שלוח[1] -

ואני אומר דבריי 'מפי ציירת[2]'

על התערוכה של עצמון יניב- 'צובע באדום עז' / ד"ר נורית צדרבוים

כמו דחליל אצל גדר, כמו ציפור על בד כחץ מיתר שלוח[1] -

ואני אומר דבריי 'מפי ציירת[2]'

על התערוכה של עצמון יניב- 'צובע באדום עז' / ד"ר נורית צדרבוים

עצמון יניב, אשר מניב בכל פעם עוד דרכים למבע עז, מוסיף ו 'צובע באדום עז'[3]. פתאום קם אדם בבוקר, לוקח מכחול לידיו, וכ 'חץ ומיתר שלוח[4]', שולח ידו בצבע, ואז צובע באדום עז, מתחיל סיפור חדש. נולד צייר.

תוספת המילה 'רב' מקובלת ומוכרת: רב - אלוף, רב - תחומי, רב - גוני, רב - חסד, רב - מכר, רב - פעלים ויש עוד ועוד. התערוכה שבה אנו צופים, ואשר חוגגת את היווסדה יחד עם צאת ספר השירה הרביעי של עצמון, היא עילה מספיקה ומספקת, לדעתי, להגדיר את יניב בתואר רב – מבע. המפגש כאן הממשי בין שירה וציור, אשר כולם הגיעו מאותו מקור, מגדירים את היוצר כרב- מבע, ועל כך ברצוני להתמקד בדבריי כאן.

אפשר היה לי לעמוד מול התערוכה ולבחון אותה בהקשרים שונים של אמנות. לשאול עד כמה ועם מי היא מתכתבת בהתייחס לתולדות האמנות, או כיצד היא משתייכת לסצנה האמנותית העכשווית, ואם בכלל. ניתן היה לדבר על הסגנון, על האוצרות, ועל הסיפור שאפשר לחלץ מהציור. אפשר לנהל שיח ביקורתי וחשוב, אך הפעם, כאן בדבריי, אתמקד במה שתיארתי למעלה כ 'רב – מבע', ובהולדתו של צייר.

האם באמת נולד כאן צייר? או שמא הוא חי בינינו בשקט בשקט מבלי שהוא עצמו ידע שהוא שם?

אנו פוגשים יוצר רגיש, החווה וחי את עולמו באופן רב ממדי ומבקש לבטא את עצמו באופנים שונים ובשפות שונות. יוצר שופע, רגיש, אשר "עולה על גדותיו", ומשתמש בכל הכלים שיש לו עצמו. חלקם הכיר זה מכבר, ואחרים נגלו לו זה עתה,  מדובר כאן בשימוש סימולטני בשפות שונות בהם משתמש עצמון, ובדרך זו מנסה לתת ביטוי לעולמו הרגשי – החושי – יצרי – חוויתי, זה שיודע וזה שיודע גם את שאינו יודע. בזו הפעם שפת החוק היבשה, אינה מספקת לו את המענה הזה, (אם כי סביר להניח שהיא משרתת אותו, או שרתה אותו כהלכה במקומות הנדרשים). והנה עתה, חברו להם זו אצל זו, ושתיהן אצל עצמון, השפה החזותית והשפה המילולית.

נקודה זו מעניינת אותי במיוחד הן כיוצרת והן כחוקרת. אדם קרוב אצל עצמו, אמרו כבר חכמינו, וכשהוא יכול לדבר מהמקום הקרוב שאותו הוא מכיר, הוא יכול להיות מספיק קרוב גם לזולתו.

"עטך הוא כמכחול[5]" אמר לו לעצמון צייר אחד. ואני כציירת מצטרפת לאמירה זו ומוסיפה את דבריו של המשורר סימונידס בן המאה השישית לפני הספירה, "הציור הוא שירה אילמת והשירה היא ציור מדבר'. אמר אותו צייר ליניב, כפי שמצוין באותו שיר "רגיש עטך כמו נוצה...רוחף קלילות ונשמות פורחות בשיר ובמחול", והנה עולה ובוקע קול הגעגוע לציור, מפי המשורר עצמו, כבר אז בשנת 2002, המסכם את השיר באמרו "וכי יכול להיות דבר יותר יקר מאמירה כה בהירה מפי צייר"[6]?

ניתן לומר, שעתה כעשור לאחר שהמילים רקדו במחול בעט שהיה כמכחול, אכן סוף סוף יצאו במחול עם המכחול האמתי, גופו. סוף סוף יניב 'צובע רגשות ' (כנאמר בשיר) ולא רק במילים. כך אנו מוצאים רמז ראשון לגעגוע לציור, אשר בסופו של דבר פרץ והפך את המבע החד ממדי להיות רב מבע. ועדיין לא הזכרנו את הנביעה.

את הגעגוע של יניב לעולם הציור, לאמנות הפלאסטית, ניתן ללמוד גם מהדימויים אותם הוא בוחר להיות על חזית כריכת ספריו. לא רק געגוע, אלא שיח שהוא מנהל כמו גם יחס של אהבה – הערכה. על כריכת הספר  'כמו דחליל אצל גדר' מתנוסס ציור משל יוסלה ברגנר, מחווה לאושיית האמנות הישראלית. כך גם על כריכת הספר 'צפור על בד'. על הספר 'כמו חץ מיתר שלוח' אנו מוצאים ציור משל הצייר אורי פרץ. בחירות אלה רגישות וחולקות כבוד רב לשפה שאליה עצמון כל כך מתגעגע עוד לפני שהוא עצמו יודע זאת. יודע במובן של הכרה וידיעה מודעת.

אני מבקשת לטעון, שתת ההכרה של עצמון ידע היטב את הצייר שמקנן עמוק בנפשו פנימה, וגם עבד בשקט ובדריכות על מנת להפציע בעת הנכונה. יותר מעשור קודם ההפצעה, יניב מדמה עצמו לדחליל אלם ומבריח ציפורים "למדתי לשיר בלי צליל ולזמר בלא מילים כמו דחליל..."[7], יניב משתמש בשפה בצניעות, באופן נזירי כמעט כדי לומר שאין לו שפה לדבר בה "למדתי לומר בלי ניב ולהגיד בלא דברים כמו תמונה אחת טובה מאלף דיבורים[8]" והנה לוקח ליניב למעלה מעשור, כדי לייצר את התמונה הטובה הזאת, יותר נכון אלף תמונות שנראות יחד כמו שיר אחד.

בספרו 'צפור על בד' –  ניתן לשמוע את הגעגוע לבד הציור כבר משמו של הספר, אשר גם מתכתב עם הציור ואפילו עם שם הספר כפי שתורגם לאנגלית ( Painting a Bird on a Bough). השיח עם הציור, כאמור כבר נמצא שם. הרמז הסמוי לכאורה המצוי בציור שעל הכריכה הופך להיות רמז גלוי יותר. זאת אנו פוגשים בשיר 'מסתפק בכמה עפרונות'[9]. שם הגעגוע עולה מכל שורה "לא היו לי צבעים לצבוע את תכול השמים, את עצי הפרי ואת פרחי הגן. לא היה לי מכחול לשרטט במשיכה אחת את כל מה שיש כאן". סוג של כמיהה והצטערות. המשורר חווה את העולם, רואה המון, והצורך לבטא את כל שהוא רואה ומרגיש, דוחק בו. הַשַּׁר רוצה לשתוק אבל בינתיים הוא מדבר (בַּשירה). אחר כך הוא ישתוק, ויאמר הכול בציור. אבל, בניגוד לנבואה המקודמת המופיעה בשירו זה, יהיו אלה הרבה משיכות מכחול, סוערות, שוקקות ומשתוקקות. חגיגת הצבע על הבד, והמכחול ירחף על בדי הציור כמו צפור, כמו חץ שלוח ובוודאי לא ישתוק יותר כמו דחליל אצל גדר.

יוסל ברגנר מצייר צפור על בד. תרתי משמע. הציפור היא על הענף, ציור הציפור הוא על הבד. וזהו שם ספרו השני של עצמון. שם שואל בפליאה, בחמדה, בגעגוע, "מה הייתי עושה לו היו לי צבעים, לו היה לי מכחול, לו ידעתי לתאר במשיכה אחת את הכול[10]'. בד בבד עם יציאת הספר ' כחץ מיתר שלוח' , נשלח גם המכחול וסביר להניח שיניב כבר יודע היטב 'מה היה עושה לו היו לו צבעים', יניב יודע ועתה גם אנחנו.

נראה אם כן ששאלה זו טרדה את מנוחתו, עד אשר החליט לכתת עטיו למכחול וגרו אצלו יחדיו שפת המילים עם שפת הצורות והסימנים, ואלה אינם זאב וכבש, ועל אף האדום העז ודימויי השור – גם לא מלחמת שוורים. בשלב החלומות, הגעגוע והרהורים יניב מכריז "מסתפק בכמה עפרונות, חתיכת פחם ואבן גיר"[11],עדיין צנוע, נזירי. מהר מאד, כלומר, כמעט עשור חולף עד אשר מגלה יניב שמכחולו טבול עמוק עמוק בצבע, מה שנקרא צבע רווי, עשיר וטהור. המכחול נשלח כחץ אל הבד והוא מנגן את כל הטונים שצריך, בצבעים, כמו מיתר מתוח, כמו מכחול במחול. 

אם בנבואת המשורר עסקינן, תוהה אני לדעת מה מרמז לנו השיר 'פָּסל'[12], אשר מונח בסמוך לשיר העוסק בציור.

'צפור על בד' – הינו ספר שמאפייניו הם חיפוש וקשב[13]. המשורר מתאר את הרעיונות התלויים על חוט המתוח ברישול, זהו חוט המחשבה 'תלויים עליו רעיונות/צפופים/ וזה לזה נושקים/ בשלל צבעים. זהו חוט המחשבה'[14] . המשורר כבר יודע שהוא חושב בצבעים, אבל הוא ודעתו המונחת על סף ההכרה, הצייר שהוא, עדיין אינם יודעים זאת.

נראה שהמשורר נאבק עם עצמו, מחד הוא מעיד על עצמו ש 'למד לזמר בלי מילים....לומר בלי ניב..' [15], בדיבורו הוא מבקש להיאלם, להחריש ולצמצם. אך הקולות הפנימיים שלו מבעבעים, גועשים ורועשים, והם ידברו אותו בצבע, אשר חלחל בסוף אל דיבורו. הוא, כמאמרו של הרונימוס יכתוב שירה בציור, ויצייר במילים, ואנחנו הצופים והקוראים נקבל מקהלה, שיח 'רב-שפתי', שמהדהד זה אל זה, מתכתב זה עם זה ומחבר את הדבור לשתיקה, את השתיקה לדבור, ומייצר לנו חוויה תרבותית, רב - חושית. מקום שמאפשר בסופו של דבר, וגם בתחילתו, להיות כמו אותה שלולית קטנה ש "המביט בתוכה...יראה את השתקפות הנפש... ברווחים שבין כחול לתכלת...וקשת מהופכת פסי צבעים מושכת"[16].

זה הדיאלוג הדו שפתי, תופעת ה'רב – מבע', שנולד מתוך הצורך שדחק במשורר אשר ידע לצייר מציאות במילים, ולאחר מכן, לעבור את הגדר וליצור מציאות חדשה באמצעות צבעים.

ומדוע אני אומרת מציאות חדשה?

יניב לא מצייר ציור מופשט, כלומר, אין הוא מביא לנו קומפוזיציות ומוסיקה של צבעים וצורות, חסרי דימויים[17]. יניב בורר דברים מוכרים וידועים מתוך המציאות הנתונה, המציאות שלו: הסביבה, השורשים, הגינה, הגדר, הציפור, השור, הפרחים, החלון, השולחן והזיכרון. אלה הם דברים יומיומיים ומוכרים, אותם הוא עורך מחדש, בורא להם צורה, מסדר להם מפגש ותנוחה ויוצר ציור. על כך, לא תאמר עצמון עשה שור, או אגרטל, פרחים, וילדה, או ים. תאמר, עצמון השתמש בשור, אגרטל, ילדה וכו' כדי לעשות ציור. הדברים שמקיפים אותו ואשר הקיפו אותו כל חייו, הופכים להיות מקור השראה, מקור להתבוננות, ובסופו של דבר, כשמופיע שור על בד (ולא ציפור), אנו יודעים שהוא בבחינת סמל ומטפורה. ציור מציאות מתוך מציאות – יש מיש שהוליד יש חדש.

על קו התפר הזה שבין הציור הלכאורה ילדי ותמים, ובין הציור הבוגר שיודע בדיוק מה ולמה הוא עושה, ניצב עצמון הצייר, אשר בעת שהעולם נגלה לו בשלל צבעיו, הוא גילה גם את העולם הפנימי והצבעוני שלו עצמו. וכך הוא מחבר בין העולמות ויוצר עוד עולם חושי, עשיר ורב – מבע.

ניתן לדבר רבות על משמעויות העומק של הסמלים שמופיעים בציורים, על הכוריאוגרפיה של הצבעים והצורות, על הנושאים שנבחרו, לא פחות מאשר על המדיום עצמו, כאשר אצל עצמון אין ספק שהמדיום הוא חלק גדול מאד מהמסר. הרוויה של הצבע, העזות, המרקם, והרב – שכבתיות (הנה עוד רב). זאת הנביעה. תקצר כאן היריעה ולכן אסיים ברוח הדברים שבהם פתחתי: אדם קם בבוקר מרגיש שהוא צייר, וממשיך ללכת, נראה שאת המנגינה הזאת הצייר והמשורר רב המבע לא יפסיק לדבר בכל השפות האפשריות.

בקישור המצורף ניתן לצפות בסרטון מתוך האירוע – דבריי בפתיחת התערוכה

https://www.youtube.com/watch?v=yTkL3N5QqHk