צילום: אליצור ראובני 

סקירת פסטיבל תיאטרון קצר 2015/ רונה נבון

עצם הידיעה שאצפה בחמש הצגות קצרות, בנות 20-25 דק' אחת אחרי השנייה ריגשה אותי. אולי משום היגיעה שיש בהצגות הרפרטואריות, כאלו שאורכות שעתיים וחצי כולל הפסקה, אך אינן מצדיקות את אורח חייהן.

ההצגה הראשונה שפתחה את מקצרון 3 "חופשת השבת של אלוקים" מאת דניאל זהבי. נגעה  במלאכת הומור משובחת בשאלות העוסקות בקיומו של אלוהים או אלוקים, או קים (כפי שמכונה בהצגה), מעמד האדם בתוך הבריאה, יחסי גבר- אישה, מיניות ותכלית החיים והמוות. אם כי הרצון באהבת הקהל הביא את ההצגה לעשות שימוש יתר  בסלנגים וקללות יומיומיות, אך זה בטל  מאוד לעומת הישגי ההצגה.

 

האיכות הזו נשזרת גם בשלוש ההצגות שהיו אחר כך:  "הביצית הטובה שלי"\לימור גינצבורג, "ריב", "בקשה אחרונה".  זו הראשונה הצליחה להגיש לצופה ברגישות ובכאב את החרדה הנשית של  תחילת שנות ה-2000: רווקות מאוחרת, אי-מציאת בן זוג, ולעומת זאת, הרחם שכל כך רוצה לממש את עצמו. שורת כסאות ואסלה אחת, מסודרות עפ"י כללי משחק הכסאות, גבר אחד, אישה אחת חמש דמויות, ודרמה פשוטה ומחרידה על הקושי הבלתי נסבל לשאת את האפשרות ש"איחרנו " את הרכבת...

 

"ריב" של אלמה דישי, לכאורה עוסק במשבר זוגיות עקב ליבידו מוחלש של האישה, זו שאינה משכילה להבין את צרכיו של "הגבר", אך מפליאה להעמיק ולברר את האתגר והקושי שבמערכות יחסים ארוכות, והנס הגדול שאיננו קיים אלא ההתעקשות להישאר ולשאת את מחיר העבודה שדורש קשר. קשה שלא לציין לשבח את משחקם הכן ומרחיב הלב של תמר אלקן ודני איסרליש בהצגה זו.    

 

גם "בקשה אחרונה" מאת אמיר דוליצקי, עולה בקנה אחד של איכות, בימוי ותכן נפלאים עם קודמותיה. עשרים דקות , בעולם של אבירים וליצני חצר, בועטת בנו ההצגה את התובנה הכל כך פשוטה: בכל כלי נשק שלא יהיי, כמה מיותרת היא המלחמה.ליהוק ומשחק מופלא וכובש, כזה שגרם לי להסתער בחיבוק על שחקניה: ארנון צדוק ואמיר דוליצקי.

 

לסיום, נעצבתי להבין שאת כל היופי הזה לא אזכה לראות בקרוב, איכות כזו שמשום מה אינה מאכלסת את אולמות התיאטרון הרפרטואריים. ואינני לבד.