פרק מרומן:
המושבה שלי/ אהוד בן- עזר
יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.
יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.
כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:
"וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!
הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.
רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.
יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.
הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.
יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"
כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"
כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.
אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.
אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.
שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.
דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.
בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.
מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.
האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.
בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודיה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערביה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.
את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.
שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.
הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.
שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.
"אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.
"הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.
"שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'
"אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'
"אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'
"אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."
בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.
סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".
"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"
היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:
"היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"
ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.
לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.
סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.
לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.
כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.
האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.
הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.
בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."
ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.
ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.
כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.
לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.
לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.
רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.
על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.
יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.
איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.
