סיפור:
פיק לב/ גבריאלה
מעט וודקה בכוס ושתי סיגריות מעוכות במאפרת המתכת הקטנה. בחדר הגדול השקט מתרומם עד לתיקרה.
- יש פה הסבר באיזשהו מקום, אני יודעת. ההגדרות יבואו אחר כך, מדויקות כמו נוסחה מתמטית, ויסדרו לי את כל הבלגן הזה בראש.
שרועה שם, והאוויר הקר מצנן את גופה הערום. היא
- אי אפשר להירדם על האף אם רוצים לנשום דרכו, רוטנת ומשחררת נחיר אחד מתוך הכרית. לכלי המיטה טעם חמוץ של תערובת ריח-גוף-ריח-בושם.
- הוא לא אוהב את הריח של עצמו, המטומטם. עכשיו את תאהבי את ריחו, היא מגחכת לעצמה.
איש שבא לאהוב בחצות וחצי. אף פעם לא מחליף חולצה, כאילו פוחד לאבד זהות. תמיד זעוף. לא מבינה למה כל כך משתדל שיאהבו בו את הקשה כשהרך אצלו כל כך טוב. הלא את כל התוקפנות שלו אפשר להמיס אותה בכוס מיים.
- זקן בן יממה יחרוש לך את העור עוד מעט, היא סומרת. החיוך שלה נראה לו לא שייך.
- שמחה שבאת, מושיטה לו יד מעבר לשולחן במטבח. אוחז-מועך את הכף הקטנה, הופך אותה כמו שהופכים גור לראות אם הוא זכר או נקבה.
- יהיה לך מוות טראגי, הוא קורא בקווים, כאילו מבין, כאילו חשוב להבין. לוגם מהוודקה באיטיות של מי שהופך את הרגל השתיה לאיזו תכונה טרומית. אין בעיניו כל אות אזהרה.
- אולי למד..? מתמקחת בינה לבין עצמה ונשענת על זרועו הכבדה על בירכה. הוא מתרגם סימולטאנית. קם כאילו מילא אחר חובת אקדמת הנימוסין.
- בואי לחמ"ל, נראה מה מצב הקשר..! אין בקול שלו שום דבר אישי והיא יודעת שהוא לא המציא את זה עכשיו במיוחד למענה.
- אין פה אפילו מקום לתלות בגד, הוא ממלמל בקול חסר גוון.
- זרוק על הריצפה, כך עושים כולם, מצטחקת ומצליחה לשניה למקד עליה מבט אחד מכוון.
פתאום יודעת שהוא נמצא. נוכחותו ממלאת אצלה כל מרווח נשימה.
- אני רוצה לשים דיסק. מנסה להרוויח זמן, למתן את דהירת הלב.
- היא בטח תשים שימי תבורי. הוא אומר את זה כמו פחד ישן.
- אני באמת לא יודעת מה יש לך נגדו. אז מה אם הוא נראה כמו צפרדע שמסרב להפוך לנסיך?
היא מכבה את האור. יודעת כבר שהאצבעות שלו מכוונות לוולטאג' נמוך. המילים מתפוררות בחושך, אפילו הטובות שבהן מאבדות עתה כל חשיבות. מזל שהוא כמעט ולא מדבר, אי אפשר לדבר הרבה כשמתכוונים לכל כך מעט.
- אגיד לך משהו שלא חשבתי לשמוע את עצמי אומרת ואתה בטח לא חשבת לשמוע ממני. ממתינה, שומעת קשב שכדאי לנצל – ממש התגעגעתי אליך. באמת. חשה הקלה כאילו איזנה לעצמה את המצפון.
- כן? באמת?! ומתי זה התחיל אצלך??? בגבה היא חשה שהוא מחייך ולא יודעת אם זה החיוך שלו או צילו של החיוך.
מושיטה עורף שחוח לשפתיו ויודעת שעורה משי למגעו. הוא מלטף את גבה, מחליק כף רחבה ומחוספסת על העורף, הכתפיים, עצם הבריח, מעלה מטה בכוונה יתרה. היא תוהה אם הוא מלטף כי הוא רוצה ללטף או שהוא זוכר לא לשכוח ללטף ורוצה הייתה מאד שההבדל לא יהיה לה משמעותי. מתחפרת בתוך השקע שבבית השחי, נועצת אף לתוך החלל השעיר שבין הכתף לצד הגוף.
- מה את עושה..? הוא מזדעק ומנסה למשוך אותה משם. – יש שם ריח לא טוב!!
- מי אתה שתגיד לי איפה להריח, מתריסה כנגדו, רוגזת שאינו נותן לה להתברג. מתמקמת בין שוקיו, והחום הלח של חלציו נלכד בין שדיה.
- יבוא יום ואפסיק להלחם אצלך על מקום טוב באמצע. נושפת לתוך הטבור שלו והמשב החוזר מעורו מדגדג את אוזניה.
- אחר כך כשהוא סולח, לוקחת את ידו ומניחה על ביטנה. "ללטף!" היא פוקדת.
- - איך שאת אוהבת להתפנק...הוא מחייך את הטרוניה כדי להסתיר שהוא בעצם מתכוון להחמיא.
- - נכון, זה במסגרת ההכנות שלי לגלגול הבא כחתול.
מובילה את ידו, עוזרת לו לדעת, שהרי הוא צריך משקפת כדי לראות את מה שיש לו מתחת לאף.
- הגוף שלך חם, הוא מהמהם לתוך עורה.
מסוגלת להיפרם בקלות, כמו להירדם בשלג. הרכויות שלו מחלחלות לתוכה והפראות שלו קולפת אותה רצועות רצועות.
חושניות אלימה, כמו נביא זעם, מכחידה אותה ומממשת אותה שבעתיים.
לא מורגלת לווליום כזה והיא מתחבטת בין הגדות שלו.. עד שמתערבלת. נימוחים הקצוות, של מה שנכונה לתת ושל מה שהיא רוצה לקחת וכבר אינה פוחדת כל כך מהערום שלו. בכף פרוסה היא תרה את גופו חסר הזוויות. בשרו המחוויר כעין שומן הלוויתן שוקע תחת אצבעותיה הנעוצות עד בלי די.
בין נשיפות העשן והוודקה הוא לוקח, ומגעו אומר את כל היפות שהיו ואת אלה שעוד יהיו. מזמן יודעת לברך על הקיצוב, ומעבר לגופו הנובר היא מצליחה, ולו לשניה, לראות אותו כמו משהו שהיה.
- יש לו בטח צל קצר מדי, מגחכת מתוך צורך כואב למצוא בו דופי.
אחר כך יש לה פנאי לראות עיניים כחולות שמביטות שחור, כתפיים שחוסמות את האופק, תנועות של חתול בר מזדקן, קול שאף פעם לא נוסק, כאילו מדבר מתוך באר, קול מתפנק, קול של מי שיודע שאוהבים אותו.
- יש לך ידיים מכוערות, מחוספסות כאלה.
היא בולמת את ההרפיה בבטנה. משלבת את האצבעות שלה בשלו.
- רק לא לבכות עכשיו...היא נחגרת. – הוא לא יידע מה לעשות עם המחמאה.
- תגיד, היא עושה אתנחתא, שותקת כדי למקד את תשומת ליבו. – כאב לך נורא הלתת הזה? לא שאלה היא שואלת, תשובה היא אומרת לו.
השתיקה שלו עונה לה ושותקת את כל יתר השאלות שיכולה היתה לשאול. יודעת כי כל מה שהיה לו לומר אמר, כל מה שהיה לו לבעול, בעל, ואילולי עשה זאת בד בבד היתה תוהה מה דבר המשונה הזה שהוא מצא לעצמו, לבוא אליה בחצות וחצי ולבעול.
- מה אני בכלל מוצאת בך, מאשימה אותו בספקות שלה. נזהרת מלומר אהבה כעומדת על פי תהום. מברכת על האטימות שלו, ממילא לא מבדיל.
- תגיד, מעזה שוב, איזה כיף זה ללכת מאחת לשניה בשביל איזו דפיקה מזדמנת?!
היא מושכת את השאלה ארוך ארוך עד לתשובה שהיא מצפה לשמוע.
- הי, את שם.. הוא מתרה בה כדרך אריה שנעור מתנומת השובע שלו. – צאי מזה!
היא מתפלאת עד כמה התשובה שלו טובה בהרבה מזו שהיא המציאה עבורו. ואז היא חושבת שאם היא תנסה לדרוך נמוך באמת, היא תצליח להחליק לתוך הפוקוס שלו ברגע של אי עמידה על המשמר. מנפה מקולה כל מתכתיות אפשרית.
- היה קשה לא להתייאש מההדיפות שלך. ולמרות זאת משהו בך רמז שמתחת לכל זה יש משהו טוב שכדאי לנסות להגיע אליו.
עוברת שניה שמספיקה בקושי לנשימה אחת. בלימת פתע עורפת את השלווה.
- טוב, הוא קם. אני חושב שהתחלתנו לגלוש. מנער את קצותיו ממנה ונחפז לאמבט כאילו ממהר למקווה טהרה. לא מסתכלת כשהוא מתלבש.
- בואי תלווי אותי לדלת. המילים נושרות ביניהם על הרצפה. עומדת מולו, יחפה, כמין צועניה שעיכלו את מרחביה.
הוא חובק את עורפה אליו. אפה תקוע בין הכפתור השני והשלישי והיא נושמת את ריחו המשומש.
- עכשיו תרגיש חופשי לבוא לעתים יותר קרובות? שואלת ויודעת שלא יבוא.
- אם את חושבת שאני יכול, אני אבוא, אומר.
יודע שיודעת שלא יבוא יותר.
