מאמר:
האור העז בוקע משחור-לבן/ ראובן שבת
( על ציוריה של אביבית חזק)
התבוננות בציוריה של האמנית והמשוררת אביבית חזק, מעלה ברגעים הראשונים כמה תהיות:
מדוע הציורים המיוחדים הללו הם דווקא בשחור-לבן, מדוע הם כה מינמליסטים וממוקדים, מדוע ישנה מחד-קומפזיציה מדויקת להפליא ובחלק אחר מהציורים, כאוס הרוצה לפרוץ מתוך עצמו בין רגע אבל מתאפק ואינו עושה כן.
מעיון בשלושה מציוריה, המאופיינים באלמנטים אלו, ניתן למצוא תשובות מסוימות ואלו קשורים אולי גם לתפיסת עולם, קיומית, הוליסטית, השואבת כוחות ויטאליים מהטבע, מהבריאה, בבראשיתיות שלה.
בראשיתיות שהיא אכן במובנים רבים שחור-לבן ( כי כך לעיתים נוהגים מרבית בני האדם בעולמנו), אבל אליה פורץ תמיד איזה חלל גדול של אור, שהוא בעצם הנותן את המשמעות ליצירה.
סגנון הציור בשחור-לבן, אינו מאפיין הרבה את הציור הישראלי.
דוד הנדלר, אביבה אורי ומעט צבי מאירוביץ', ציירו בסגנון הלה.
אבל בעוד שאצל הנדלר הציורים מצביעים על יסורים ארציים של אדם, מול קשיי קיום, עבודה, טבע, זוגיות ותשוקה ולעיתים קיימת שם גם סערת נפש קשה המעיבה עליהם דווקא בשל זאת.
ואצל אביבה אורי, למרות עוצמתן הפיוטית של ציוריה, בולט מאוד היסוד של החיפוש אחר הישועה, הארוטית, הקיומית, הארצית והבלתי תלויה.
הרי בציוריה אלו של אביבית חזק האלמנטים הם של נגיעה בחיים, דרך פלחי האור הלבן, הלא פולשני, אבל הנוכח היטב בציורים.
הציור הראשון:
לפנינו בתמונה עץ רחב פארות. רב שנים. ודמות עומדת מתחתיו. אולי נערה אולי אישה. זקופת קומה אבל היא מטה את זרועתיה אל האדמה. כאילו מבקשת לשאוב איזה חום או עוצמה מהשיחים
והעץ, למרות היותו שחור כולו, מביא עימו ביציבתו כעין צירוף של שיר וריקוד וענפיו הם דמויות היוצאות במחול סוער, מתפרץ לכל עבר ועדיין שומר על היותו נטוע חזק באדמה. כך גם גזעיו העבים בהן דמויות נשיות. נטועות היטב בקרקע המחזיקה אותן.
אבל מה נותן לעץ הזה את קולו הייחודי בציור הזה. מעבר להיותו עץ. דמות הנערה שמתחתיו והאור הלבן, אותו חלל בוקע בפרספקטיבה נדירה ומדויקת מכל עבר.
היינו מכל פינותיו של העץ בוקע אשד כזה או אחר של אור. והוא אינו עז ושוצף אומנם ולא פולשני. אך זהו אור מיטיב ומאזן. וכך בין היסוד הפראי, התשוקתי, הדיוניססי, מצוי לו איזון שאינו בר חלוף אלא מהותי ובעל חשיבות הנותן לעץ את משמעות קיומו כאן.
הציור השני:
אישה שהיא עץ והנופך הוא מסתורי וחידתי.
לכאורה לפנינו מבט אנטומי מיוחד. המשלב בין טבע לבין איזו התבוננות ביזארית על זיקת האדם לתשוקותיו העמוקות והבלתי נהירות דיים לו עצמו ועד לאיזו שקיפות מצד שני, שהיא שחור-לבן למציאות שבה הוא חי ופועל ( מכאן הבחירה האנטומית המסוימת)
אבל במבט עמוק יותר יתכן כי נמצא שם גם אלמנטים אחרים שהם דווקא אופטימיים יותר.
היציבות. החיבוק הפיסי והרוחני וזיקתם לחיינו בכלל.
החלוקה הסימטרית המדויקת בציור. הברוש הזה שהוא מהות נשית יציבה. אך בעיקר עמידה ככל הנראה. היא מסתיימת בקו העליון של התמונה אבל אינה עמידה רופפת. תוקפנית. רפוסה או מאיימת. זוהי עמידה יציבה ומכאן כוחה.
אך מה באשר לחלל הפנימי הנפער כה בולט בגוף הדמות?
הרי הוא במובנים רבים פתח חיצוני ופנימי דרכו חודר שוב האור הלבן והאור בלבן.
הציור השלישי:
הציור השלישי לוקח אותנו אל מקום רחוק לא מכאן.
ארץ קפואה, של קרח. הפעם הלבן אינו עוד אור אלא מהות פיסית של קרח ושלג ושם ברושים ומהמורה מסוכנת בקרח,ונערה או אישה, אולי אותה נערה ואולי אותה אישה מבקשת לחצות כנראה את המהמורה הזאת ושם ברקע פניו של אדם מתבוננים אליה מבעד למסעד אבן או תלולית כלשהי שעליה צומח ברוש.
ציור הלאן הזה הוא בלבדי מאוד גם ובעיקר מבחינה צורנית. קומפציזיה ברורה בו אינה מעמידה בספק שלא הכל פתוח בפני הדמות הנשית שבציור.
אך מאידך, הכל פתוח, בהיותו נושא ממילא איזו רב-גוניות. איזו רב קוליות המובעת היטב בשאר האלמנטים המופיעים בציור:
אלו הם אותם שלושה ברושים ברקע, המתגבהים אחד מעל השני, באיזה רוגע לא פולשני ובביטחון.
וכן אותו שלג לבן שמסביב המואר היטב באותו אור לבן הזורח מאידך גם על הציור בכללותו.
זוהי אם כן התבוננתה הייחודית של אביבית חזק.
דרך אומנותה.
באמנות. בחיי אדם. בהוויות קיום רגשות וטבע
אך בעיקר במשמעות של החיים דרך הציור.
דווקא בשחור-לבן
אך מלא אור.
