שיר:
סתו/ קטרינה קלטיקו מאוקראינית אנטון פפרני

 

עָמַק הַסְּתָו. אֲבָל לְאָן נֻתַּב

שְׁבִיל נְדוּדִים – מִי שָׂם רַגְלָיו לַדֶּרֶךְ?

בְּאֵיזֶה מַעֲקָל פָּנָה הַהֵלֶךְ,

שָׁם רַק אָבָק הִשְׁאִירוּ עִקְּבוֹתָיו.

עָמַק הַסְּתָו. אוֹצְרוֹת הָאֲדָמָה –

לַחֹרֶף. אַךְ הִסְתִּיווּ בֵּינָתַיִם

פָּנִים. לָאַהֲבָה וְלַחֹק צְמִיתָה הִיא  –

יָרְשָׁה שְׁתִיקַת הַחֶלֶד אֶת עַצְמָהּ.

עָמַק הַסְּתָו. בַּנְּשָׁמוֹת נוֹצַר

הַשֶּׁקֶט. אוֹתוֹתָיו עָמְקוּ וְרַבּוּ.

אֵי־מִי הָלַךְ. הוֹתִיר כָּאן אַחֲרָיו הוּא

אֶת כֹּבֶד לְשׁוֹנוֹ, כְּמוֹ לֶחֶם צַר.

וְטוֹב לַכֹּל, בֵּין פְּנֵי הַסְּתָו רוֹעֵד

לִחוּשׁ עַרְבִית. מִי שֶׁפָּנָה אֵי־אָנָה  –

לֹא מַאֲמִין הוּא, כִּי בְּבוֹא הָעֵת

מַחְשְׁבוֹתָיו קְרִיאָה טוֹבָה תֵּדַעְנָה.